בחדר המיון
מאחורי הוילון בעל ואישה
אוחזים ברעד במזמור פתיחת ההיכל,
ריצה בהולה מעמדת האחיות מחרישה את הקולות,
בחדר האחרון איש צעיר איבד את המטרונום שלו .
אני רוצה להבין את תשבץ הֶגיון הלב,
כדי לשיר לשמו תהילה בתחנון
כשרגלינו במקום הזה כִרְעוּתֵהּ.
אבל מדריכה את הדמיון שלי לרומא איתךָ,
שם פוסידון תמיד דוהר על הגלים
וגם רגלינו וצחוקנו
בין מזרקות בגשם קיץ
חלוקים לבנים עליך,
וחוטים על גבי חוטים סביבך,
אני רואה אותך כגל מתרומם
ומסתער על החיים
היי אורה שיר חזק בגלל הסוף הידוע… מקווה שאת בטוב, שיר שמצליח לעורר מחשבה על משמעות החיים
שלך טובה
תודה טובה יקרה,הכל בסדר, העלתי את השיר כניסוי, ואשמח לקבל תגובות לתיקון.
מה כואב יותר?
המחלה? (שהרי הכותבת מחוברת למוניטור והסביבה המתוארת היא של בית חולים) או האהבה בין בני הזוג שיש להם עם מי לחלוק את הסבל.
אם הכתוב היה מנוקד במקומות המתאימים אפשר היה אולי להבהיר מי הגיבורים ביצירה הזו (היא מדברת על עצמה? על אשה? על גבר?) כך אולי יהיה יותר קל להבין את מערכת היחסים.
הקשבתי לך גיורא, ניקדתי במקומות שאולי יעזרו לקוראים.
עוברת חוויה קשה, חדר המיון(?)הבהלה, הקושי הרגשי.
האחות כאוייב ותחושת הסכנה(כך קוראת) חזקים ומרגשים.
הי סמדר, חוויות בית חולים אינן קלות, כן זה היה בחדר מיון, חדר מיון – מי לל… ומי ל…
מקורי מאוד, כתוב בדרך מיוחדת, אולי כדאי היה להתחיל ב"מישהו איבד את…" כאן מתחיל החלק החזק בשיר לפני כן אכספוזיציה,
הכוונה "איש צעיר איבד את"
תודה חני, אולי את צודקת הטקסט טרי מדי. בכל אופן תודה
ה-4 שורות אחרונות רבות עוצמה.
מוכרחים להיות בחוזק. תודה איציק.
אורה, השיר על סיטואציה קשה, אך יש בו חיוניות ואופטימיות.
הדימוי של שמשון הכבול בחוטי המוניטור מצוין
ריקי, תודה, אכן רק שמשון יכול היה להתיר את עצמו מהכבלים במובנים שונים של הכבלים.
יפה.
תודה יעל
המאבק על החיים חונק את הדמיון, אורה, המציאות מנכיחה את עצמה כל רגע מחדש.
נכון לבנה, במצבים כאלה כל העולם מתנקז לנקודה אחת ממשית.
אורה, בהילות הטקסט ודחיפותו מעבירות באופן חריף תחושת טראומה, המולה, כאב, רצון לברוח להשתחרר. השורות האחרונות חזקות במיוחד, הפתיחה לטעמי צריכה איזה שינוי.
אך בסך הכל מטלטל והארמזים מעצימים,
איחולי בריאות.
תודה מוישלה, אשמח אם תאיר את עיני
אורה! מקווה שזה לא עכשווי, ואם כן איחולי החלמה מכל הלב. ינתק מוסרותיו כנעורת.
תאור חזק וממצה של אותם רגעים בהם אנשים חולים מטלטלים בין חוטי הדמיון למציאות ,מנסים להאחז בכל כוחותיהם בנורמלי, ביפה ובשגרה, ממאנים להאמין שהם מחוברים או שמא כבולים במוניטור למציאות אחרת ,נאבקים על חייהם בתיאור קצר וממצה תארת אורה את המיקרוקוסמוס הזה על חרדותיו ותקוותיו בין כתלי חדר המיון, מכמיר לב ומתואר בכשרון
תודה חנה, על הקריאה שלך, חרדה זו המלה, אבל יש גם אופטימיות, תקוה, תפילה, והדמיון בא אחרי.
תודה על הדאגה אמיר, ובהצלחה ביום רביעי, מקווה מאד להיות.