לכבוד הסתיו והחגים שבפתחו – קטע מתוך הנובלה 'כל נדריו'

 

 

 

 

 

בשעת בוקר צוננת חדרה קריאה רמה, צורמת, מבעד לקורי החלום שהיו כרוכים סביב חנניה כפקעת וקרעה ממנו את תנומתו בבת אחת: קול קריאתו העיקשת של התרנגול הזקן של מנחם שכנו, העומד זקוף על גדר חצר-המשק ושב ומשמיע את קולו ללא לאות. כל השנים אהב חנניה את רעשי המושב: טרקטור נוסע  במרחק, קרקור מטילות, ציוץ אפרוחים בלול; וגם אותה דממה ענוגה של ערב שמפרים אותה הקולות העולים ממרחקים ובאים באוזניו צלולים וברורים כמו ממרחק לחישה, מתערבלים בבטישות גלי הים בסלעים שעל החוף. רק את קריאתו של התרנגול הזה מְרוט הזנב שנא חנניה מעומק ליבו.

באחת השבתות, בקיץ לא רחוק, אירחו הוא ותמה את ילדיהם לארוחת צהריים. רני טרח על הגחלים הלוחשות בחצר, וחנניה אמר לו שהיה מחליף בשמחה את הפרגית הנצלית בתרנגול של מנחם. הם צחקו ברשעות בינם לבינם, אכלו ושבעו, והתרנגול מרוט-הזנב האריך ימים. מאז אותה שבת דָמְמה חצרו, ורק הקו-קו-ריקו העז עוד עוקר אותו משנתו הטרופה. הבוקר רצה יותר מתמיד למרוט את נוצותיו של הגבר ולמלוק את צווארו, אך כתמיד נשאר לשכב במיטה על גבו, מתענג עוד קצת על הרוח הקרירה הנושבת אליו מן החלון ומפיחה חיים בווילון הפרחוני, מתענג עוד קצת על קרן השמש הארכנית המתלכסנת אל חדרו ומאירה באין-ספור זהרורים את גרגרי האבק התלויים באוויר.

חנניה שכב במיטה, ידיו תחת עורפו, עד שהנאתו התפוגגה וסבלנותו פקעה והוא לא יכול עוד לשכב כך, בחוסר מעש. ממילא שכיבתו לא היטיבה עמו ורק גלגלה אל ראשו הרהורים מרים. הוא קם לאיטו על רגליו ואמר לכלב השרוע על השטיח למרגלותיו, "אוניקס תתעורר, הולכים לטייל. בוא," האיץ בו, "בוא, לפני שיהיה חם." הכלב פיהק, פער מולו לוע אפלולי ובו לשון נרעדת כגוף שיש לו חיים משל עצמו. אחר כך התלקק, התמתח בגמישות מעוררת קנאה, קם בצייתנות על ארבעותיו והרים אל חנניה עיניים שחורות ונבונות. "בסדר, בסדר, קודם אוכלים," אמר לו חנניה. הם הלכו למטבח. חנניה אכל בדממה את שלו, אוניקס ריסק בשיניו את שלו, אחר כך קמו שניהם ללכת. "בוא," סימן חנניה בסנטרו בכיוון הדלת, "קודם נעבור אצל תמר להגיד לה בוקר טוב." כשפתח את דלת הרשת, עשה ככל יכולתו להדוף ממנו והלאה את הרחמים העצמיים הגואים בו: במבט הישיר והחכם של אוניקס יש יותר חיוניות משיש בעיניה הריקות של תמה אהובת לבו, ודבר לא ישתנה עוד, עד יום מותה.

הוא דפק על דלתה של תמר שכנתו הנאמנה והיה אסיר תודה לה עד אין קץ על כל מה שהיא עושה בלי שהתבקשה למענו ולמען תמה ידידתה בכל התקופה הקשה הזאת. עוד בטרם פתח את הדלת עד תומה והכניס את ראשו פנימה לברך אותה את ברכתו המנומסת, סגרה תמר בחבטה את כריכת הספר שקראה, ומיד הסיטה אל קצה חוטמה את משקפיה עבי-העדשות והביטה בו במבט חקרני בעיניה הבהירות הגלויות. בלי שקמה מן הכורסה, קראה לעברו: "להביא לך משהו מהצרכנייה, חנניה? רק לחם וחלב? בסדר גמור חבּיבּי, תטיילו בנחת, איך תמה הרגישה אתמול?" והיא נאנחה מעומק לבה לשמע תשובתו.

אחר כך הלכו האיש לבן-השער והכלב השחור שרק כתמי לובן אחדים מנמרים את גופו, עד שהגיעו אל הפשפש בקצה שביל החצץ המוביל מן הבית אל רחוב הצוק. חנניה פתח במאמץ את פשפש הברזל הצבוע אדום שתחתיתו שקעה בחול ונתן לאוניקס לחמוק החוצה לפניו. מיד סגר אחריו את הפשפש השקוע ופנה בכיוון השביל החולי היורד אל הים. שיחי הרדופים גבוהים כעצים הצלו על הדרך משני עבריה, עמוסים בפריחתם הוורודה. אוניקס רץ הרחק לפניו, מרחרח בדרכו את שיחי המלוח האפורים, המלאים אבק. הוא רחרח בסקרנות והשתין על העלים הסגלגלים ברגל מורמת גבוה, מרחיב את נחלותיו בכל  יום. חנניה חלף על פני בתי-המידות שנבנו זה אחר זה לאורך הצוק, צופים אל הים כאנדרטאות אימתניות. רוב המושב פשט את הרגל, הרהר בעצב, עשירים שבאו מבחוץ סימאו את עיני החברים בשקים של כסף, עד שלא עמדו בפיתוי  ומכרו את נחלותיהם. הבתים החדשים שנבנו על חורבות הבתים הישנים הצנועים היו בעיניו נטע זר. למשל בית הבזלת של השכטמנים, המטויח באפור כהה, שעמד בין גושים ענקיים של אבן שחורה, כמו שמשון בין עמודיו. מי שלא מכרו, הסבו את הלולים המוארכים שבחצרותיהם לחדרי אירוח והשכירו אותם בחגים ובחופשות לנופשים מזדמנים במחירים מופקעים ובלי  בושה. לו יש בית אחד וסביבו גינה גדולה, חמישה דונמים, לבד מעשרים דונמים של אדמה חקלאית בפאתי המושב. עכשיו עמדה החצר הענקית שלו מיותמת. מדי פעם שב והצטער על שוויתר ולא בנה על אדמתו בתים לרני או לשלומית, גם אם בני הזוג של ילדיו סירבו לחיות במושב. אולי לבסוף היו משתכנעים ובאים, הרי כל כך יפה ושליו כאן. כל יום טרדה אותו המחשבה הבאה: כשתמה לא תהיה עוד, מה יעשה בבית הגדול הזה לבדו? למכור את הכול, לעזוב ולהתרחק מן הים, לא מְלָאו לבו. 

מן הצוק ראה חנניה את סלעי הכורכר שהידרדרו במדרון ונחתו על החול. שנים  צרה בהם הרוח צורות, כאילו חתר בהם נחל איתן. הוא הרים את ראשו אל הראי הכחול והמנחם של הים המתמזג במרחק עם כיפת השמים, עד שדימה בלבו כי הוא נמצא בבועה כחולה הסוגרת עליו מכל עבר וחש לרגע מחנק גדול.

 

בכל חודש תשרי, כשהסוכה שנהג לבנות לנכדיו על הדשא כבר עמדה במקומה, ועץ הדקל שבקצה הגינה קצוץ כפות כלאחר תספורת, היה הים נרגע מקִּצפו ומשלח את גליו למקום אחר. שלומית אמרה תמיד, "בסוכות הים חלק כמו חמאה, במיוחד בשבילי". גם השנה מקיים הים את הבטחתו הנושנה, חשב, והוא חלק כראי. אצלו עמד ריבוע הדשא בריקנותו. הוא השאיר בגובהי הדקל את כפותיו המשתפלות והן התבדרו ברוח, ובלב כבד טלפן אל ילדיו וביקש מהם שלא יבואו השנה עם הנכדים. ילדיו נענו לבקשתו בהקלה שלא הצליחו להסוות. רני הודיע לו שהוא יוצא ביום ראשון לשבוע מילואים על יד רמאללה, "כן, עוד פעם קו-שטחים, ואני אבוא לראות אותך ואת אימא, כך אני מקווה, מיד כשאשתחרר, אם לא אקבל חופשה עוד קודם." גם שלומית אמרה, "באמת יותר טוב ככה, אבא, אם זה מקל עליך," והוסיפה שלאדווה יש שלושים-ושמונה-פסיק-תשע, "פשוט מסתובב אצלנו איזה וירוס, ולא כדאי שגם אתה תידבק." היא מסרה נשיקות לאמה, נאנחה והבטיחה לעשות מאמץ לבוא לבית החולים בתוך יום-יומיים.

האם הוא מאוכזב מילדיו? חנניה סירב להתחבט בזה. מעולם לא האיץ בהם להתעניין בגורלו יותר משרצו, ועכשיו, כשכבר ידעו כמה המצב קשה, בוודאי לא יאיץ בהם. הם לא היו איתו בבית החולים כשהרופאים נתנו בידו להחליט מה יעשה באמם. אבל כשהרגיש שאינו יכול לעמוד במעמסה לבדו והתקשר אליהם, הם באו מיד. יחד החליטו, על פי צו מצפונם, להחזיר את תמה הביתה ויחד שינו את דעתם כשעמדו בלב כבד סביב מיטתה הדוממת בבית החולים, ויחד התייעצו, ויחד חסו על אביהם וביקשו להשאיר את אמם במחלקה. ד"ר שך הנהן בהבנה, כתב  משהו בתיק הרפואי שלה וחזר ואמר שהחולה תועבר לבית מרפא סיעודי בימים הקרובים; כלומר, מיד כשיתפנה מקום.

אחר כך חזרו עם אביהם לביתו, שתו אצלו קפה וחלקו איתו שעות אחדות, עד שהתפוגג מעט רושמו הקשה של הביקור. כשדפקה תמר על הדלת ובידה שקית מלאה בעצמות בשביל אוניקס, היא נעצה בהם את עיניה וגערה בהם על עצם ההתלבטות. "אתם השתגעתם, איך בכלל חשבתם להחזיר אותה הביתה?" אמרה. "לתמה כבר אי אפשר לעזור, ובכלל  לא אכפת לה איפה היא שוכבת! אבל אם הייתם מחזירים אותה הביתה, אתם  הייתם הורגים את האבא שלכם," ולא נחה דעתה עד שחזרו והבטיחו לה, "תמר, אנחנו לא מחזירים את אימא הביתה." חנניה תקע את מבטו בסנדליו, ממאן לקלוט את משמעות המלים. "אני יודעת טוב-מאוד מה שאני מדברת," רשפה תמר ועיניה הבהירות הצטעפו להרף עין, "אני יודעת מצוין אחרי מה שעברתי עם יקוב. עכשיו, כשתמה כבר בלי הכרה ובקושי נושמת, להשאיר אותה שם זה החסד האחרון שאתם יכולים לעשות אִתה ועם האבא שלכם!" מתעלמת מן הדמעות שעלו בעיני שלומית, פרמה תמר את הקשר בשקית, רוקנה את העצמות הדשנות לתוך הקערה של הכלב והלכה כלעומת שבאה. ברגע שפרודות הריח של שרידי העוף הכו בחוטמו, אוניקס קם על רגליו והתנפל על הקערה.

  

עד לא מזמן, כשתמה עוד עמדה על רגליה והם לא ניחשו שמחלתה כבר נושאת אותה אל סף קיצה, חנניה היה מוליך את אשתו קטנת-הקומה בשעת בוקר קרירה לאורך השביל  עד הצוק, ועל שפתו היה פותח בשבילה את הכיסא המתקפל, תוקע את השמשייה הירוקה-צהובה באדמת הכורכר ומושיב אותה בזהירות לנוכח הים. אחר כך היה מוחה את הזיעה ממצחו, מוציא את התרמוס מסל הפלסטיק ומניח בידה ספל קפה חם בחלב. גופו עדיין היה חסון משנים של עבודת כפיים, אך הוא חש שכוחו אוזל מגופו כגרגרים משעון חול. בכל זאת, לא אמר לה כמה קשה לו לתמוך בגופה כשהם עושים את הדרך הקצרה עד למקום שממנו נהגה לצפות על הים, ועל כתפו הסל והשמשייה והכיסא המקופל. אם ניחשה, קיבלה את קורבנו בהכרת טובה, אך בטבעיות גמורה. היטב ידע, היא הייתה עושה למענו אותו דבר.

בפעם האחרונה שישבה מול הים ומחלתה מכלה בה כל חלקה טובה, התיישב חנניה למרגלותיה והיא הצביעה על חודי החצבים הראשונים שצמחו שוב, יש מאין. הוא הביט בשרביטים הלבנים. כל הקיץ, הרהר, הצטנעו צמחי הבצל האלה בתוך האדמה, מסתתרים מעֵין רואה. מן העונה שעברה לא הותירו אלא עלים ארוכים; בחורף היו העלים בשרניים ומלאי חיות, אחר כך כמשו ושקעו בתרדמה, ובקיץ, כשעדיין אין איש משער שהקיצו מתרדמתם, כמו נפקחה בהם עין פתאומית תת-קרקעית, ובתוך הבצלים החלו צומחים צמחים זעירים – עלים ופרחים – שלמים כעובּרים. על פי אות מוסכם, עוד בטרם ירד הגשם הראשון, ביתקו כידוני החצב את הקרקע הרכה והיתמרו אל על, תפרחותיהם הסגורות מחכות לגשם הראשון. הוא השיב לתמה בניד ראש ואמר, "כן, הנה החצבים, עוד מעט סתיו," והסווה, ככל שיכול, את העגמומיות שבקולו ואת מיאונו לקבל את הדין. מיום שנודע להם על המחלה ועד ששקעה תמה בדמדומים, היא הישירה מבט אל המוות והשלימה עם השתזרותו בחייה. כל עוד עלה הדבר בידה, לא הניחה לו או לילדיה לשקוע במרה שחורה או להתרפק אפילו מעט על ימים עברו, מתעלמת מניסיונותיהם החיישניים לקיים איזה טקס פרידה ממנה, אפילו מרומז. על כך התקשה לסלוח לה, לעת עתה.

חנניה פסע בשביל, נושם לריאותיו את ריח הים שנשאה אליו הרוח. ככל שקרב אל המקום שהיה מושיב בו את תמה תחת השמשייה, זירז את צעדיו והביט נִכחוֹ כאילו אינו מבחין במקום המדויק ההוא, שמוסגר עכשיו בנוף; נוכח אך נפקד,  ריק אך בעל ממשות, ממש כמו בציור של רנֵה מאגריט. על הצוק חש ביתר-שאת את מעמסת המחשבה הזאת: משהו בו הולך וגווע לאיטו ודבר אחר מתעורר בו לחיים חדשים, כמו הנוף; ואף שהימים עוד חמים, הנה הלילות של שלהי הקיץ כבר קרירים וצבעי החום והצהוב השורים על קו החוף כבר מפנים את מקומם אט-אט וכמעט באין רואה לצבעי הצמחייה המתחדשת. לרגע דימה לחוש באיברי גופו את הצמיחה המעמקית כמו תמה כשראתה חצבים חדשים, וכבר ערג אל בוא החורף, וכבר ערג גם אליה עד כלות.

חנניה שרק לאוניקס, שהתרחק ממנו יתר על המידה, והכלב הברוד, שבתנועותיו עוד ניכרה עליצות גורית, סב מיד על עקביו ושעט בכיוון אדונו בלשון משתלחת. הוא רץ והעלה תחתיו אבק, דורס בדרכו שיחי נר-הלילה מנוקדים בצהוב עז, שצמחו בשפע מאדמת הכורכר. יפות וענוגות מהם היו חבצלות החוף שפרחו אשכולות-אשכולות בחצרות הבתים שלאורך  השביל ובמורד הצוק המשתפל אל הים. לקראת ערב היו עולים מן הים פִּרצי רוחות ורסיסי מלח, מעורבים בניחוחות העדינים של הפרחים הלבנים. בשנה שעברה, אחרי שגמרו לאכול בסוכה, לקח חנניה את נכדו הקטן גל להראות לו את מסתרי הזרעים השחורים של חבצלת החוף. פנסים נדיבים בחצרות הבתים וירח צהוב במיוחד האירו להם את השביל. הוא קיצר את הדרך, ובמקום ללכת בו עד סופו, ירד עם הילד בזהירות במורד הצוק היישר אל החוף. אחרי שעברו את הקרקע הכורכרית הצמודה לצוק, שנוקדה בגרגרי חול ובאבנים קטנות ודוקרניות, נעשה החול רך ונעים. לא הרחק מהם פרק הים את מטעני גליו פעם אחר פעם, נוגח בחוף במצח נחושה. "הנה," אמר חנניה לילד, "תראה איזה יופי," ושניהם השתופפו אל הפרחים הריחניים כמוצאי שלל רב.

 

חנניה ואוניקס הגיעו אל החוף ויחד שתו מים קרירים מברז שעל יד סוכת המציל. חנניה מחה את הזיעה ממצחו והיטיב את הכובע על ראשו. היה חם. לפתע הגיח לעברו יש מאין ילד כבן חמש או שש, לא יותר, מדובלל שיער ויחף, לבוש תחתונים וחולצת טריקו גדולה ממידותיו. שיזפון גופו היה עמוק. הילד רץ בעיניים בורקות היישר אל הכלב, שעמד שמוט אוזניים ופיו עוד נוטף מי הברז, וקרא בקול, "אימא-אימא, תראי ת'כלב הזה, יוּ, איזה כלב יפה!" בלי פחד שלח את שתי ידיו אל הכלב וליטף את הפרווה המנומרת שוב ושוב באצבעות נרגשות. אוניקס עמד מולו בהכנעה כעז בשעת חליבה, מלחית בלשונו, בטנו מתרחבת ומצטמקת כמפוח. מיד הגיחה בשפיפה מתוך אוהל בד קטנטן שנחבא בין סלעי הכורכר אישה צעירה לבושה בשמלה ירוקה מקומטת. חנניה הביט בסקרנות בה ובאוהל, תוהה איך לא הבחין בהם קודם. האישה רצה אל הילד כנשוכת-נחש, יחפה אף היא. היא רכנה אליו מתנשפת והעלתה אותו אל זרועותיה והחזיקה אותו במאמץ. הילד התפתל בחיבוקה. "תורידי אותי אימא, מה אתך, תורידי, הכלב לא נושך, אני רק רוצה ללטף אותו,"  צעק בזעם ופרפר בזרועותיה.

חנניה ניסה לפייס את האם, "גברת זה בסדר, מותר ללטף, הכלב לא נושך, הוא אוהב ילדים." מתעלמת מדבריו, הורידה האישה את הילד הצורח אל החול, ולמרות מחאותיו גררה אותו אחריה, אוחזת בידו ובחולצתו, ושניהם הלכו והתרחקו, מבוססים בחול אל האוהל. בקושי הצליחה להכניס את הילד המתפתל פנימה, ומיד נעלמה גם היא בתוך האוהל ומבין קרעי פלגיו עוד עלו צעקותיה עמומות, "תעזוב כלבים עכשיו, תישאר פה! חסרה לך נשיכה? אחרי זה מאיפה להביא לך רופא?"

חנניה שרק לאוניקס ופנה אל המים. הכלב הביט רגע באיש, אחר כך פתח במרוצה אל הגלים בזנב מתנופף, מותיר בחול את עקבות כפותיו הגדולות. כשהגיע אל החול הרטוב, עצר את ריצתו בבת אחת, כאילו נבלם על ידי שלט-רחוק, והחל לרחרח בסקרנות יצור זעיר ושקוף שרגע אחד היה מהלך על קו המים בלי שהותיר בחול את רישומו ובמשנהו הוא קפוא על עומדו, נכון לקרב המכריע של חייו. חנניה שרק לכלב שוב וזה הרים את ראשו, והיצור המבועת ניצל את רגע החסד ומיד נמלט על נפשו, משקיע את איבריו הלבנבנים בבור זעיר של בועת אוויר עד שנעלם כלא היה.

חנניה הגיע אל קו המים, דורך על שברי צדפים וקונכיות, ושוב עלו צעקות עמומות מהאוהל. הוא הביט מעבר לכתפו וראה תמונה מוזרה: ילד מוציא את פלג גופו העליון מתוך האוהל ושוכב על החול כמוּקא עד חציו ממעיו של דג גדול, ויד אישה שלוחה מן האוהל, שפלגיו מתבדרים ברוח, מגששת באוויר לאחוז בילד כאילו היא מנותקת מן הגוף ויש לה חיים משל עצמה. הילד היה זריז מאמו. הוא חמק מניסיונות הריסון של היד המגששת, זחל ונחלץ כולו מתוך האוהל ורץ צוהל בכיוון המים, היישר אל הכלב שעמד על קו המים, מרחרח ותוהה לאן נעלם היצור הזעיר ההוא.

הילד נפל על צווארו של הכלב כמוצא אח אובד. חנניה עמד מנגד, נבוך, והביט בחשש אל האוהל.

האישה באה שוב בריצה, פניה אכולות דאגה. היא נעצרה על יד השלושה, ידיה על מותניה, לא יודעת מה תעשה, כי עד שעברה את הדרך הקצרה אליהם, כבר ישב בנה על החול בהנאה גלויה, לחיו הרטובה מופנית אל אפו של הכלב ומלוקקת שוב ושוב בלשון הוורדרדה הטועמת אותה, מבטו מרוכז בחנניה והוא חוזר ושואל אותו, "איך קוראים לכלב? איך קוראים לו?"

"אוניקס," ענה חנניה, והאישה הפנתה אליו את ראשה ושאלה בטון רגוז אם לכלב יש חיסון ואם הילד לא יצטרך, חס וחלילה, אנטי-טטנוס.

"אל תדאגי, גברת," השיב לה חנניה בנועם. אחר כך אחז בסנטרו של אוניקס והראה לה את דיסקית המתכת שעל  קולרו, "הנה, יש לו מספר, ויש לו חיסון לעוד תשעה חודשים. את רואה, הם רק משחקים," והשתתק כשראה שהאישה מניחה שוב את ידיה על המותניים ומכווצת את גבותיה ועוקבת במבטה אחר הילד הקטן והכלב הגדול שהחלו רצים במעגל זה סביב זה.

"איזה כלב זה?" היא שאלה בחשדנות, "הוא נראה מפחיד כמו… כמו…"

"כמו אבא!" עזר לה הילד בצעקה תוך כדי ריצה וצחקוקים רמים, ואמו השתיקה  אותו בנזיפה קצרה.

"כן," אמר חנניה, תוהה על אבחנתו של הילד, "זה כלב מסוג גדול, אבל לא מפחיד."

"איזה סוג?" התעקשה האישה.

"זה כלב דֶני, מסוג הרלֶקין, אם לדייק. למען האמת הוא עוד קצת גור. לא רואים?"

"אני יודעת גור-לא-גור," מלמלה האישה הצעירה והסיטה אל מאחורי אוזנה את קצוות השיער השחור שהרוח הטיחה בפניה כל אותה העת. חנניה לא היה בטוח אם ראה על לחיה הימנית חבורה גדולה כששערה הוסט, או שהיה זה רק צל חולף. האישה מיהרה להסב את ראשה נגד כיוון הרוח ומבטה שב והתמקד בכלב.

"יש לו גודל של חמור," צחק בנה.

חנניה לא נעלב. "נכון, גודל של חמור," צחק גם הוא, "אבל שכל כמו של בן אדם." בכל זאת חש צורך להגן על כבודו הנרמס של אוניקס. "הדֶנים האלה הם כלבים חכמים ונאמנים מאוד," הִרצה לשניהם. "פעם גידלו אותם בתור כלבי ציד." הילד הקשיב בתשומת לב. אמו לא גילתה כל עניין. "אוניקס," מיהר חנניה להוסיף, "כמו שאת רואה, נחמד מאוד לילדים."

האישה הנהנה וקראה לילד, "די, חיים, מספיק, בוא נלך הביתה." חיים הרים את ראשו אל חנניה ושאל בחיוך שובה-לב אם הוא יביא את אוניקס עוד פעם מחר.

"אתם נוסעים הביתה, לא?" היקשה  חנניה והילד צחק והצביע על האוהל, "זה הבית שלנו." מיד תפסה אותו אמו באצבעו המושטת אל ביתם הארעי ושוב גררה אותו אחריה, גוערת בו כל הדרך לאוהל. הם השאירו אחריהם שני שבילים מקבילים של  עקבות גדולים ועקבות קטנים, כאילו היו נמרה וגור חתולים. 

                                        *