מרדכי גלדמן
מרדכי גלדמן הוא יליד מינכן (1946), בנם של פליטי שואה מפולין, שעלו לישראל ב 1949. למד באוניברסיטה בר-אילן ספרות עולם (לתואר ראשון) ופסיכולוגיה קלינית (לתואר שני). עוסק בפסיכותרפיה בגישה אקלקטית, שבסיסה פסיכואנליטי.
ספרי שיריו:" זמן הים וזמן היבשה" ( הוצאת שוקן, 1970); "ציפור" (הוצאת סימן קריאה, 1975); "חלון" ( הוצאת סימן קריאה, 1980); "66-83, שירים" ( הוצאת סימן קריאה, 1983); "מילאנו" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988); "עין" (הוצאת סימן קריאה, הספרייה החדשה, 1993); "ספר שאל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997); "זמן" - פואמה מלווה בתחריטיו של משה גרשוני ( הראל מדפיסים, 1997). "שירי האבל" עם הדפסי משי של פסח סלבוסקי (הראל מדפיסים, 2000)."הו קירי יקירי" (הוצאת קשב לשירה, 2000) "שיר הלב" (הקיבוץ המאוחד 2004 ).
ספרי עיון: "מראה אפלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995) "ספרות ופסיכואנליזה" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998) "אוכל אש, שותה אש"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002) "העצמי האמיתי ועצמי האמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006) "ויהי במראת הכסף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007).
מפרסם דרך קבע בעיתונים ובמגזינים("שיחות", "אלפיים", "שבו") מסות ומאמרים המתייחסים לאומנויות ולפסיכואנליזה. שימש כמבקר האמנות של "הארץ".
שיריו תורגמו לשפות רבות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, יוונית, פולנית, קרואטית, סינית, רוסית, ערבית.
פרסים: פרס חומסקי לשירה (1983), פרס ראש הממשלה (1996), פרס ברנר (1998), פרס עמיחי (2005)פרס ביאליק למפעל חיים בשירה (2010).
ייצג את ישראל כמשורר בביאנלה לשירה בליאז', בלגיה (1995) וב"עונת התרבות הישראלית בצרפת" (1998).
אצר תערוכות :"מפלס פרטי" (ציור, פיסול, מיצב, צילום) גלריה שרה קונפורטי, 1992; "ייחוד" ( ציור פיגורטיווי), אגודת הציירים ת"א, 1994; "חולון-בת ים (6 צלמים), אגודת הציירים ת"א, 1999. ציוריה של הלן ברמן, אגודת הציירים 2003. תערוכת יחיד לפסח סלבוסקי, ביתן האמנים 2005."גן עצמאות – גן פתוח", ביתן האמנים 2007
הציג בתערוכות קבוצתיות: "משולש ידידותי" עם פסח סלבוסקי ומיה כהן לוי (ציורים ותצלומים), גלריית בי"ס לאמנות קלישר (1998); "מותי א'", (תצלומים) עם גדי דגון, גלריה פאר (1998) . "על גדות הירקון", (תצלומים) מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005.
הוראה והרצאות: סדנאות רבות לכתיבת שירה; סמינריון למ"א על ספרות ופסיכואנליזה
באוניברסיטת באר- שבע (2003); סדרת הרצאות במכון ואן ליר על שקספיר כפסיכואנליטיקן (2004) ועל הרוחני בחיי יום יום מפרספקטיבה פסיכואנאליטית (2005).
קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
ועוד יהיו על זה דיונים
צריך להוסיף אותך לרשימת נביאי הזעם
במחשבה שניה זה לא זעם כי אם התבוננות אובייקטיבית
אמירה דרלינג. כמה צדקת. אין כאן זעם.
מוטי, לא נראה לי חכמה גדולה למנות שוב ושוב את הפגעים ולהעצימם ובכך לתת להם את האנרגיה שהיתה צריכה ללכת לנסיונות תיקון ועזרה — כל אחד לפי יכולתו.
סבינה, מנגנון ההכחשה הטבעי לרבים צריך תמיד ניעור. יש כאלה שהפכו את ההכחשה לדרך חיים והם שרים כל היום יש לי כינרת.
מוטי, אני לא שרה כל היום יש לי כנרת. אני עוסקת רוב הזמן בלימוד וכתיבה של התנועה הסביבתית הטוענת שבלי שינוי ערכים עמוק כלנו אבודים. שינוי הערכים פירושו קודם כל לראות שהכל אחד, כולנו אחד, או לפחות כולנו בספינה אחת ואם יסתובבו יותר מדי אנשים לא מרוצים ברחוב לא יהיה שקט גם לאלה שמרוצים בנתיים. נכון שעוד לא מצאתי במה לפרסם את הדברים והם יצאו רק טיפין טיפין.
מידת ההנאה שאני מצליחה להפיק בכל זאת מהחיים — שאתה כורך אותה ב הכחשה — היא לא יותר גדולה משלך, גם אתה דואג להרגיע את עצמך ולהפיק עונג ואפילו התפשטות הגשמיות ממה שיש.
שיר כמו זה שפירסמת כאן הוא התפרצות לדלת פתוחה. אסור לנו להנות גם מזה… מן הרע, מן המדאיג. אפשר לנסות להקל ולמנוע לעשות משהו.לעזור למישהו, לחנוך נער משכונת מצוקה וכדומה.
סבינה, אני מקווה באמת שהראייה שלך השתפרה, והעובדה שחמס שורר בארץ וסכנה קיומית אורבת לפתחנו כבר לא נראית לך, כפי שאמרת בעבר הלא רחוק, תעמולה שמאלנית שמפיץ "הארץ".
עם זאת אני כמובן בעד התענגות סבירה על החיים, בפרט ודווקא כשהם קשים ואפילו קשים מאוד.
עצוב אך נכון. השואה שלנו מתבשלת על אש קטנה הגדלה לה בהתמדה מכפיסי השחיתות והאטימות שלנו.
כשחוט השדרה האתי של החברה נפגע, אין לה תקומה. עניין של זמן.
הכתובת על הקיר ואין קורא.
ראית את זה נכון, אמיר. אחד המטופלים שלי בחור גבולי ופראנואיד ומאוד אינטליגנטי יש תמיד בשיח שלו תמונות רנטגן מוקצנות של המצב הישראלי. לפני כשבועיים הוא אמר: השאלה היא אם נדע לברוח מכאן בזמן או שנתנהג כמו יהודי אירופה שנשארו שם כדי להיספות. אני לא בעד בריחה המונית אבל יש כבר כתובת על הקיר.
העצוב שזה תיאור מצב מדויק שנראה שאין ממנו אלא אבדון.
התקווה – שאם עדיין ניתן לחרוז כה מתנגן ומתגלגל את הרע, אולי יש תקווה, כי שירה היא תקווה.
תודה איציק. על כן באמת חרזתי. החרוז הזה הוא מצד אחד אירוני אבל מצד שני יש בו איזה תנחום.
מוטי
יש אחד עורך "מארב" לשעבר ,אנרכיסט במהותו ששלח לאחרונה הצעה להצטרף למדינת יהודים באיזו עיר בגרמניה.
יש הרשמה דרך הפייסבוק . אני מקבלת בקרוב תעודת זהות .עכשיו יהיו לי שלוש (אם לא יחליטו במשטרה שזו פעולה אנטי ישראלית , הוא היה על ההכוונת שלהם כשהיה בארץ , עכשיו הוא לומד על חשבון משלם המיסים הגרמני אמנות-רחוב) מצטרף או שאתה מתכוון להילחם באמצעות החרוזים שבשירים.
ולגופו של שיר . מצחיק אפילו שנורא.
מירי, תודה על המידע. לפי שעה אני מסתפק בהערת ההוזים על ידי רגימה בחרוזים. לעצמי – סיכום ביניים.
כמה שאתה צודק מוטי, אם לא נעשה משהו פנינו לאבדון. האם רק מתי מעט קוראים את הכתובת שעל הקיר. המצב מכאיב.
עדנה, לאלה משתה בלשאצר ולאחרים לחם צר. ולכולם, בערים ובעיירות – גראפיטי על הקירות.
🙂
ואת זה צריך להוסיף…
מוטי, זה שיר חזק. בעיקר התרשמתי מהיכולת המוכרת לי שלך כמשורר. התכנים לצערי מוכרים לכולנו. השיר הזה אכן נוקט לשון אירונית, החריזה יוצרת זאת; אבל אני מרגיש – אולי אני טועה – שהוא מתכתב משקלית עם "ברכת עם" של ביאליק כאשר ההוראה היא כמובן מהופכת, אין כאן שום ברכה, אלא תיאור מצב עגום מאוד. אני מביא כאן שני בתים של ביאליק לשם השוואה: "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים/ עפרות ארצנו באשר הם שם;/ אל ייפול רוחכם – עליזים, מתרוננים/ בואו שכם אחד לעזרת העם!// הן סופרים אנחנו את-נודכם וחובבים/ נטפי הדמעות וזיעת האף,/ היורדים כטל לישראל ומשובבים/ נפשו הנלאה, השומה בכף."…
רני, תודה על קריאתך ותגובתך. מעניין שנזכרת בשיר הזה של ביאליק.
בוודאי החרוז של מתרוננים התנגן בלא מודע שלי.
שיר מצחיק-לא מצחיק בכלל. כתוב ממש כ"זמר פשוט": "הגיטרה מטרטרת זמר טרי". הזכיר לי גם שיר נפלא שלך שהתפרסם בעיתון, "מנגליה" (אם אתה יכול לשים אותו כאן..)
היי יניב. אחפש את מנגליה.
רני
ענית תשובה חכמה, עסוקה במקצוענות של כתיבה, הפתעת אותי
להתראות טובה
יפה מוטי. זה ממש זורם. ממש שיר ראפ למהדרין:)
שירי, שירת הראפר התל אביבי הקשיש.
שירת ראפ מעולה. הרבה יותר משמעותית משירי היפ הופ אחרים שאני מכירה. כולל שלי:)
🙂
על כל ייאמר: דיכאון.
ושירי רבר, בא לי לשמוע אותך שרה את זה בראפ. צאי לדרך.
ומה אתה מציע ?
אני מציע קודם כל חינוך לחמלה ואחריות כלפי הזולת. השקעה גדולה בחינוך. אשר ליחסי הון שלטון – לא מבין בכלל מה עושים עם זה. אשר לסכסוך עם הפלשתינאים ספק אם יש לו פתרון כי הוא נהפך מסכסוך מקומי עם הנגזלים שניתן לפצותם ולשקמם, לזירת סכסוך בין האיסלם הקיצוני למערב.
נִים
ולא נים
🙂
נמנום נעים 🙂
מוטי, חרוזונים מכוננים.
מחזק את ידיך על הצבת מראת מציאות מחורזת. הטענה, למה אתה משחיר את המציאות ולא מראה את החיוב, היא טענה עתיקת יומין. כך נזפו ביוסף חיים ברנר, כאשר כתב את הרומנים והסיפורים הארץ ישראליים שלו. המקטרגים אמרו, אם המציאות קשה והחלום נשבר, הבה נבנה אותם בספרות.
אני מתלמידי ברנר ומתוך כך עם טענתך כנגד המכחישים. בשיר דבר כתב ביאליק: "ובתרועת תחיה על שפתיים ובמצהלות משחקים אלי קבר נדדה.
שבת שלום
תודה משה ושבת שלום גם לך.