תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
בבוקר שעולה על רחובות של עיר אין שום דבר מעורר השראה. דווקא עם התבהרות השמיים, נמחק הצבע מעל פני העצמים הדוממים. אפילו אורות הניאון האדומים, שהבהיקו בלילה מעל מכונת המזל, מתרוקנים ומתבהרים באפור מטושטש. אני נכנעת ומוותרת על השינה להיום. הפחד המחניק שלפת אותי אמש נרגע עם האור הקלוש.
תזוזה איטית מפתח החנות שמול הבניין, יד לבנה נשלחת מתוך חריץ שחור, הודפת את השער הנגלל מעלה. האיש, שידיו עדיין מחזיקות בשער מעל ראשו, עומד מבולבל , מתנער לפתע ונעלם אל תוך החנות.
* * *
ערב. אני יושבת מול המראה ומציירת פנים. כבר 34 שעות עברו מאז שישנתי לאחרונה. העיניים צורבות. את הדרך מהעבודה עשיתי בזגזוג רדום. בכניסה אל הבית, עם טריקת הדלת מאחוריי, צנחתי על הרצפה הקרה.
על הדף אני ממסגרת את העיניים במשיכת עפרון אדום. כאן, לפני שנה, בדיוק במקום שאני יושבת בו, נחש מסובב סביב עצמו כמו חבל חלקלק, הרעיד את זנבו בתנועה איטית. קפאתי מולו שעה ארוכה. הזרועות והרגליים נהיו מלט.
עכשיו אני מרגישה אותו מתפתל סביבי. למרות שהרצפה ערומה, מתרחשת תנועה חרישית בלתי נראת. זה שוב הפחד הארור.
* * *
43 שעות בלי שינה. אני במיטה, פנים אל התקרה והמחשבות לא מפסיקות לחלוף. בלי השינה נדמה שמשהו האט את קצב השעון. נדמה לי שאני יכולה להתקיים בתוך המרחב המעונן שבין ערות לשינה לנצח. עיני צונחות, אבל דווקא בתוך החושך הפנימי יש איזה זמזום טורדני בלתי נסבל. אני מוצאת את השלט באצבעות שקופות ופותחת את הטלוויזיה, הזמזום לא נעלם, אבל הוא נהפך לרקע בתוך המולת היריות שעל המסך.
* * *
52 שעות ללא שינה, החלון סגור. השעה הקודמת דומה לשעה שלפניה, שדומה לשעה שלפניה. מישהו טורק את הדלת בקומה מעלי ומחריד אותי. השקט מופר בירידה גסה במדרגות. אני יושבת על הספה כבר זמן מה, תזוזה קלה של הגוף מלווה בכאב. השכן פותח את דלת הכניסה ונעמד לרגע במסדרון מול הבית שלי. אני מתבוננת בחריר ההצצה. ומדמה לראות שם עין.
שליפת מפתחות, כמו צליל מטבעות נופלים, פתיחת הדלת והד של טריקה.
* * *
74 שעות ללא שינה. אני קמה מהמיטה ורואה שהיום עדיין לא עלה. ידי שקופות על לכדי העלמות, זה מתיישב משום מה על הדעת.
מחשבה מתחילה, נעצרת ומתפוגגת ויש דקות ארוכות, אם לא שעות, של בהייה מרוקנת עד למחשבה הבאה, כמו פולס חשמלי אשר יורה ללא עוצמה, מתכלה ואינו מגיע ליעדו. לאן הולכות השעות האבודות הללו? אני תוהה ונשארת לעמוד מול החלון הסגור, השאלה מתרחקת ממני ורק זנבות שלה משאירות בי טעם של סימן שאלה מפותל ומחכה לתשובה.
האור אינו מגיע בין החריצים.
כפות הרגליים נעלמות מתחת למכנס, שרוולים מרוקנים מזרועות. אני מתבוננת במראה ואין מי שמתבונן חזרה
עכשיו, סוף סוף, הפחד נעלם.
היי עינת
הטוטליות חזקה פה ביותר, טוטאליות זה מסקרן, כי זה כל כך מוחשי.
להתראות טובה
כתוב מרתק ומקורי מאוד. משום מה קפקא עולה לי באסוציאציה.
עם הטשטשות הדמות דווקא עלה לי בראש בורחס. אילו רק ידעתי להשתמש בהומור כמוהו
זה נשמע כמו תרפיה עצמית בבדיקת גבולות. איכשהו מזכיר לי ניסויים שעשיתי בצום. בכל אופן, הנקודה היא כמובן שזה כתוב מרתק.
במשיכת מקלדת נלקחתי אל הכליון. חוויה מעוררת בפני עצמה.
תודה,
שבת שלום
כתוב חזק מאד, מרתק, משכי עוד במקלדת