מסע אישי על פני הגלובוס חדש – בננות – בלוגים אתרים
שני שירים לאבות ולאמהות שאיבדו ילדים במלחמות שהן תמיד מיותרות .
עוד מעט / יפה כפיר
יעל בתי, ימי התום. כשחשבנו שהכל יהיה בסדר.
תמיד אני צוחקת
תמיד אני בוכה
אתי תמיד – בתי החיה, ובתי המתה.
וכך – לאט,
בין הקצוות,
אובדת לי צלילות הדעת.
עוד מעט
כמו המשוגעת של הכפר
אטמון ראשי ברמץ חם של מדורה,
אצרח אל השמים
אל האדמה
לקול צחוקם של ילדים בערב קיץ, בגינה הציבורית
יעל, יעל. רגעים של חסד. מזכרת לכל מה שלא יהיה יותר.
דור שני
אמי נשאה עמה את כל החרדות,
והעבירה לי אותן.
למרות הכל:
למרות הבטחון, האהבה החום והחיבה אשר שפעו ממנה –
הורישה לי אמי גם את הפחד.
הציפיה, תמיד, לרע מכל.
המוות הוא ההגשמה של הפחדים אשר נשאה איתה אמי.
המוות, הנטישה, והבדידות.
זה לא היה נדמה לה, הסכנה ישנה, אורבת לי.
פקד אותי – המוות.
חמס את היקר לי בחיי.
בתי.
התפוצצה.
באש, ומסמרים, בתוך טירוף, סכסוך שאין תוחלת לו.
.
רציתי לא לדעת.
לחיות כאילו כאן הכל בסדר.
לחיות.
להתחתן.
ללדת.
ולקוות שהאימה
נותרה שם, באירופה, עלתה באש, כלתה בלהבות, נמוגה בעשן.
כלתה עם דודותי, דודי סבי וסבותי שנהרגו ונשרפו ונרצחו,
נספו ונאספו אל השמיים,
בפחד, באימה וחרדה.
הם פחדו, ודאי, אני יודעת שהם פחדו למות.
הפחד שלהם, החרדה שחילחלה מאש המשרפות אל נשמתם
הפחד שלהם מפעפע ונוגע בחיי.
רציתי לא לדעת.
וגם היום, אחרי שנקברה בתי באדמה – אני בוחרת להכחיש את האימה.
לחיות כאילו כאן הכל בסדר.
אני נסחפת אל יופיו של העולם, שוקדת ללקט פנינים, לחרוז אותן על המיתר הוירטואלי.
אוספת יופי, שקט, אוספת אנשים טובים באמצע הדרכים.
וכל הזמן יודעת – השפע של הטוב הזה – זה רק כאילו.
הרע ישנו תמיד,היה הווה ויהיה.
נורא, איום, והוא מאחורי עיקול הדרך.
הוא שם – צופה לי שאבוא. הוא מחכה לי.
רק ענין של זמן… והפחדים שוב יתגשמו למשהו איום, נורא.
ואמיתי – ללא מוצא, לא תוחלת
ושוב ושוב ושוב אחווה
אותם:
המוות, הנטישה, והבדידות.
יפה כפיר – מסע אישי על פני הגלובוס. אתר הבית: www.yafakfir.co.il