עוד מעט יבואו שוב, הימים הנוראים שלנו. בין יום השואה – זכרון הורי, שותקים לאורך כל דרכנו המשותפת. הם השאירו לי את השתיקה. את חוסר הידיעה. את החלל הריק, מלא כאב אימה וצער על דודי ודודותי שלא ידעתי מעולם. ויום הזכרון לחיילים, בהם בתי, שמתו כאן בארץ המובטחת, שכולה שלנו. הארץ היפהפיה הזו, הנהדרת. בין הימים האלה לי צלילות הדעת. איני יודעת ...

שירים אל תוך הזמן. אל תוך ההתבגרות, אל הזקנה. 1 חָלָל נִפְעָר. עָמֹק הַכְּאֵב. אני אֵינִי פּוֹחֶדֶת. טוֹב צָפוּן לִי – עוֹד מְעַט וְיִתְגַּלֶּה.   2 שֶׁירִי הוּא חוּט דַּקִּיק שֶׁמֵּחָבֵר אוֹתִי אֵלַיִךְ קור עָדִין נוֹשֵׂא אָהַבְתִּי חֲלוֹמוֹתַי מִלֵּב אֶל לֵב.   3 אֲנִי אַתָּה אָדָם רוֹאֶה אָדָם וְשִׁיר זוֹרֵם בֵּינֵינוּ     4 פָּנַי אַל הַזִּקְנָה. יַמִּי מתמעטים. אֵין ...

נהרות זורמים בי, שניים, איתנים, עזים, אני נסחפת בשמחה, בצער. תמיד הכל ביחד. כמו שני קוים. מקבילים. והם נפגשים, מתערבלים… זורמים בי הלאה, הלאה…..   להרצאה – מסע אישי מעבר – לכאב – על החיים בין השמחה והצער

שני שירים לאבות ולאמהות שאיבדו ילדים במלחמות שהן תמיד מיותרות . עוד מעט   /   יפה כפיר   תמיד אני צוחקת תמיד אני בוכה אתי תמיד – בתי החיה, ובתי המתה. וכך – לאט, בין הקצוות, אובדת לי צלילות הדעת. עוד מעט כמו המשוגעת של  הכפר אטמון ראשי ברמץ חם של מדורה, אצרח אל השמים אל האדמה לקול צחוקם של ילדים ...