על השחיקה חדש – בננות – בלוגים אתרים
שישה שחקנים יושבים על כסאות וכל שחקן בתורו מציג מונולוג קצר, הלקוח מסיפור אמיתי שליקט המחזאי עידו בורנשטיין. מונולוגים מהוואגינה? בפרויקט s של אנסמבל כאן, מדובר במונולוגים מכל איבר קיים ומכל פתח אפשרי. הדמויות, ללא שמות, מתחלפות בקצב מסחרר והסיפורים יוצרים הזדהות ולו בשל ההתפשטות הוורבלית והישירות של הדמויות.
השפה בוטה מאד. לוקח זמן לעבור את מחסום ההלם של שצף המילים ואז מבינים שאולי זו לא בוטות, אולי זה אנחנו כפי שלא נעיז לדבר. מונולוגים מצחיקים, מביכים, קשים, הגורמים לצופה לרצות לבכות ולופתים אותו חזק חזק בגרון ולא מרפים, אף לא לרגע. ובאופן פרדוקסלי מתוך אותו קושי והלם, מצליח להיווצר קסם רב על הבמה. כבר בתחילת ההצגה הבנתי שאני עולה כאן על רכבת שדים ללא בלמים. רכבת הטירוף האנושי. כמו קרוסלה שמסתובבת מהר רק בלי הבחילה. רק הנאה ואני רוצה עוד ועוד ממנה.
קשה שלא לשאול את השאלה מה בעצם מרתק את הצופה – האם העיסוק הבלתי פוסק בסקס, או שמא המציצנות? מסתבר שסקס זו רק השפה. ההצגה חושפת את ערוותנו, עליבותנו, בצורה חדה ובלתי מתפשרת. הכאב, החרטות, מה אנחנו עושים בפועל ומה באמת אנחנו מחפשים – האם זו אהבה? על המקום שבו אנחנו מסתכלים על עצמינו, על חיינו, ומבינים שזה מה שיש; כמו דמותה של בחורה צעירה שמקיימת זוגיות עם אינסטלטור נשוי ("מצאתי את בוב הבנאי שלי"), בחור צעיר שפיתח פטיש לזונות מרוקאיות, אישה שלא מתביישת להצהיר שהיא נימפומנית גאה ("רטוב לי כל הזמן, עומד לי כל הזמן"), טרנווסטייט חובב מועדוני גייז בברלין ("פנטזיות נועדו להגשמה. לא באנו לדבר, באנו להגשים פנטזיות"), גבר שנשוי לאישה שמדיפה ריח בישולים, משקל עודף וקמטים, והיא מצידה מנסה כל העת להתחמק מסקס ("לא התקלחתי, הכוס שלי מסריח").
המחזה מכניס את המין האנושי למעבד מזון והמיצים ניתזים לכל עבר.
לקראת סוף ההצגה עולה השאלה מהי מונוגמיה – אולי בגידה היא הבגידה שלנו בעצמינו בזמן שאנחנו חיים שנים עם אותו אדם שעושה לנו שנים את אותו הדבר ומבקש שלא נחשוק או נביט באף אחד אחר? המון נקודות למחשבה, שחקנים מופלאים ועבודה יוצאת דופן של צמד היוצרים המוכשר בורשטיין ופלסנר.
תאטרון אנסמבל כאן הוא קבוצה קטנה ועצמאית של תאטרון פרינג׳ שהוקם ע״ פלסנר ובורנשטיין