על השחיקה חדש – בננות – בלוגים אתרים
מחזה בארבעה חלקים
בימוי: טל ברנר, תפאורה: אדם קלר, תלבושות: רוני וילוז'ני, תנועה: עמית זמיר, תאורה: עמית סליב
"אנחנו רוצים להראות שחיינו
לא היו כתב על המים
שמותנו מותיר אחריו שרטת.
אנחנו רוצים שיזכרו אותנו,
ולו לזמן מועט,
ולו בלב קומץ,
לנצנץ ולו בדמעה יחידה:
אנחנו רוצים שידעו:
היינו."
גאולה נכתב בשנת 1993 עולה לראשונה על במת התאטרון בארץ בהפקה עצמאית.
המחזה אינו ממחזותיו הקלילים והמצחיקים של לוין. לא תמצאו כאן את הדודה הפולניה עם התה והלימון ופריזורת הרולים האלמותית..חנוך לוין פורש בפנינו שוב את הטבע האנושי
במלוא הדרו וכיעורו. בציניות ובסרקזם חסרי רחמים. שולטים ונישלטים והאדם שטבעו נמדד בכוחו ולאו דווקא בחולשתו. כבירים מול עבדים בביב השופכין כמתאפורה למציאות חיינו
או במילותיו של לוין: בחשכת הקיום. כל ביב שופכין הופך להרגל. השבויים והעבדים מתרגלים לאדוניהם ואוהבים אותם בדרכם. שכן תמיד יכול להיות גרוע יותר לצאת אל החור השחור שנקרא חופש. ההתפלשות בצואה האנושית. גם היא הופכת לחמה ומוכרת כך שעדיף להשאר בחם והמוכר מאשר להחליפו בזר וחדש.
הכבירה היא גבירה יפה וסאדיסטית שמתעללת ומתעמרת בעבדיה. העבדים מנקים את ביב השופכין והעבד הנבחר יספק לה שירותי מין בכל עת שתחפוץ ביקרו. היא לא תהסס לספר לאישתו שרק ילדה את בנם, שלא יהיה ספק מי כאן שולטת ולמי כולם שייכים. התינוק שנולד שובה את ליבה של הכבירה ובסצינה מצמררת היא מנסה בהיסוס לקחת לעצמה את התינוק שזה עתה נולד לקול תחנוניה של אימו. נקודת האור היחידה בחיי עבדות חסרי משמעות היא הולדת בנו של העבד ואישתו השבוייה. ההורים מסתכלים על תינוקם ואומנם רואים בו עוד קורבן שניזרק בעל כורחו אל חיים שאינם ראויים, חסרי משמעות ותקווה אך הנה, יהיה מישהו שיעמוד מעל קברם ויבכה. מישהו שיזכור אותם, מישהו שלכתם מן העולם יכאיב לו וייתן משמעת כלשהי לחייהם האומללים והמיותרים.
שאלת משמעות הקיום מרחפת ודוקרת כל הזמן. איך נשאיר אחרינו חותם כלשהו כדי שלא נחלוף עם הרוח, כדי שלא נהפוך לבלילה של צואה בביב השופכין. שלא נהייה כלא היינו, שייזכרו אותנו.
מה יצדיק את קיומנו? להביא צאצא לעולם פרי זרעינו? שיהיה לנו להמשך שיבכה את מותינו מעל קברנו? מראות הזוועה אינם נחסכים, זורמים לאיטם וברוגע טבעי. האם אנחנו נהנים לצפות בסבל האנושי? הרי כמעט כולנו מאיטים את רכבנו בשעת תאונה כדי לראות מה קרה. לצפות בסבלו של האחר בביש מזלו, ואם אין גופות או לפחות כמה איברים קטועים, נלחץ על הגז. הרי לא נבזבז את זמננו על מכה קטנה בידו של האומלל.
מחזותיו של חנוך לוין מתחלקות לארבעה סוגים. הסאטירות המוקדמות, מחזות השכונה, או הקומדיות הדרמות ומחזות המיתוס. מחזות המיתוס מתבססים על מיתוסים מרכזיים בתרבות המערב תוך נסיון לכתוב טרגדיה מודרנית ולעצב מחדש את הסבל האנושי באופן דרמטי. האירוניה של "מי נהנה ממראה הזוועה" זוהי אירוניה המלווה את כל המחזות הללו. הדידקטיות של לוין במחזות המיתוס אומרת: אתם נהנים אל מול המראה הזה, עולם בלתי ניסבל, אתם מסוגלים לראות את זה ולא לעשות דבר".
כיוון שהצפייה בתאטרון מערבת סוג של פאסיביות, גוזר ממנה לוין גם טענה מוסרית על היכולת לראות זוועה ולשתוק. בסיום החלק הראשון של "גאולה" מתקיים דיאלוג קצרצר בין שני הזקיפים אשר מייטיבים לייצג את אותה אדישות.
זקיף ראשון: "מה קרה"
זקיף שני: "מאד מדאיג אותי שכלום לא נוגע לי"
היחידים משלמים בחייהם בגלל גחמות של שליטים, ילדים מועלים קורבן על לא עוול בכפם, עוני, רעב, פחד, וישנה גם תקווה קטנה, לידת תינוק והאומנות שמרימה בסוף את ראשה כשמחה ונייטרלית, רוצה לשמח, להרים את המראה אל מול פניינו חסרות המודעות, לצחקק ולנופף בחליפת הליצן.
המחזה רלוונטי ביותר שכן טבע האדם אינו משתנה ואכן המחזה מעורר שאלות נוקבות ומורכבות. בהפקה מוקפדת עד אחרון השרוכים ובימוי נפלא, עולות תמונות סוריאליסטיות, סצנות שנראות כמעט מצויירות גם בזכות התלבושות המדוייקות, בקומפוזיציה מושלמת.קבוצת שחקנים נפלאה יוצרת תאטרון שנדמה שהגיע כמעט משום מקום ויוצר עולם אלטרנטיבי כמו מתוך חלום ובעיקר סיוט. הזוועה האנושית על כל גווניה, סצנות שמזכירות בהבזקים קצרים את "מאה עשרים ימיי סדום" של פזוליני. רוע אנושי מוגש בשקט, בזוית של חיוך, באדישות אל מול זעקות קורעות לב, של העבד שכורתים את לשונו ומנפנפים מולו בחופש סרק ששולח אותו אל ביב שופכין חדש ורע יותר.
הפקה ראויה ללא גוף מממן שקרמה עור וגידים בזכות מימון המונים שתמכו והאמינו.
שעה וחמישים דקות ללא הפסקה
הכבירה באדום. מתוך המחזה גאולה