על מספרים ואנשים

לאחרונה ראיתי שני סרטים, שבליבם נושא דומה  –

סטטיסטיקה והתפקיד החשוב שלה בקיום שלנו, מול האמנות והרגש:

בלב שני הסרטים יש נער/ה אמן/ית המתעמת עם סבו/ה הסטטיסטיקאי,

שרוצה בשבילו/ה עתיד טוב יותר.

הראשון  –  חייו של צ'אק (ע"פ סיפור של סטפן קינג) –  ובכן, אני לא רוצה לספר עליו יותר מדי,

כי אם אתחיל לפרט זה יקלקל לכם. אומר רק שזה לא סרט  מאד לא שגרתי במבנה שלו ובכלל. בנוסף, זה לא סרט משמח, אפילו מעציב (אם אתם מתמודדים כרגע עם מצב רוח עגמומי,  אולי זה לא הזמן לצפות בו).

אבל –  הוא מעביר אתכם חוויה עוצמתית, לעתים מקפיאת דם .

הוא עוצר נשימה לכל אורכו , מרגש לפרקים, ובנוסף מחכים ומפעיל את המח שעות נוספות.

הרגעים הראשונים של הסרט מחלחלים לג:ף. סוף העולם הגיע , אסון אפוקליפטי, שאיש אינו יכול כבר לעצור. לאט לאט נפרדים מכל עיר ומדינה, מכשירי החשמל שובקים, הרדיו מפסיק לשדר, האינטרנט קורס, הטלויזיה חדלה, הכל עטוף במוזיקה מונוטונית. קרה.אכזרית בעדינותה. מוזיקה של סוף אלחזור, שמהדקת אותך לכסא ,  פעורת פה וקפואה. לאט לאט הכל נהרס.

ולצד זה, כמו מין הערת שוליים, אנשים שמים לב לפוסטר פרסומת קצת מוזר שתלוי על שלטים בעיר.

הם נתקלים בו שוב ושוב. "תודה צ'אק,  על 39 שנים נפלאות," כתוב שם, מעל לתמונה של גבר ממושקף חייכן. והנה, גם ברדיו ,  רגע לפני שהשידור מתפוגג סופית, מתנגן ג'ינגל עליז  –  תודה צ'אק, על 39 שנים נפלאות!  שידורי הטלויזיה הולכים ומקרטעים,  עוד רגע חדלים לגמרי,

אבל רגע לפני שהכל נגמר  –  כן כן… אותה  פרסומת מוזרה משודרת גם בטלויזיה :  "תודה צ'אק" וכו'.

אני עוצרת כאן. לא אמשיך לספר לכם מה קורה בהמשך, איך נגמר העולם, ומיהו צ'אק ואיך הוא קשור לכל זה.

אגיד רק שהסרט הזה הוא חוויה מטלטלת, ובנוסף  ,  בחלקו יש בו אלמנטים של מיוזיקל,

והוא קצת "סרט ריקודים" במהותו, עם סצינות ריקוד מפתיעות ובלתי נשכחות. מין "בילי אליוט" עם טוויסטים של אימה וטרגדיה, מיסתורין, פיוט ופילוסופיה, ודיאלוג בין ילד שחולם להיות רקדן וסבו ההגיוני,המתמחה בסטטיסטיקה.

הסרט השני שראיתי הוא ישראלי, ושמו "הסתברות לאהבה". צפיתי בו בטרום בכורה ביום הקולנוע הישראלי (כי הרי חשוב לתמוך בקולנוע הישראלי, אז הולכים לסרט אבל משלמים רק 10 ₪ מרב שרוצים לתמוך)  –

וגם בו יש סבא שמומחה לסטטיסטיקה, ונכדה השואפת להיות אמנית, והדיאלוג ביניהם קצת מתכתב עם זה שב"צ'אק".

גם כאן אני לא רוצה לעשות יותר מדי ספוילר, אספר רק שזו קומדיה בלשית/שחורה/משפחתית,

קולחת ומהנה,  התסריט הכתוב היטב והשנון עוסק לא מעט בפחד מהמוות (הדמות שמגלם יהורם גאון קצת הזכירה לי את ההיפוכונדר המיתולוגי שעשה ב"קרובים קרובים"), אבל בעיקר במערכות יחסים ושבירותן ברגע שהן עומדות למבחן  – עד לסוף המרגש.

יהורם גאון כובש כשחקן קומי, הדמות הראשית נוגעת וגם משעשעת.

העריכה של הסרט קצבית מאד, והבימוי כולו מדבר בשפה אסתטית שיש לה שני מאפיינים מרכזיים  –

קריצה לשנות ה-70 בכל מרכיב בסרט (העריכה, הארט, הפסקול), ואלמנט אמנותי שחוזר על עצמו  –

בובות בתוך מי הבריכה. לעתים אלה בובות בדמותן של הנפשות הפועלות בסרט, שאותן כביכול יוצרת הנכדה האמנית (משי קליינשטיין).  המוטיבים האלה מביאים קסם נוסף לסרט.

שמו המקורי, אגב, הוא "הבריכה", והעלילה אכן מתרחשת כמעט כולה בבריכת שחיה והיא הזירה המרכזית. אני מניחה שהשם הסופי, "הסתברות לאהבה", נבחר משיקולים מסחריים.

את הסרט יצר עמיחי גרינברג, שזכור לי היטב מסרטו הקודם "העדות" עם אורי פפר –

דרמת מתח מטלטלת, עשויה היטב ובלתי נשכחת מבחינתי, שלא זכתה להכרה המגיעה לה.