תחרות פרסי ה"אופיר" של האקדמיה לקולנוע – סיכום עונה!

בקיצור, השנה התאפיינה בלא מעט יצירה בעלת אופי אפל, קיצוני מאד ואוונגרדי, יחסית לקולנוע ישראלי ובכלל. כמו למשל, "חיים ללא כיסוי" (עם דאנה איבגי הטוטאלית כאשה חולת נפש ומעוותת-מראה, הנמצאת בבריחה מתמדת), "טרופיקנה" (סרט אמנותי הכולל טיפול נועז ואף קשה במיוחד בנושאי מין ואינטימיות), "כן" של נדב לפיד (מעין מיוזיקל סוריאליסטי רווי סצינות נועזות וביזאריות, המציג מראה גרוטסקית של החברה הישראלית המדושנת), "בתים" (פילם-נואר המתאר אשה א-בינארית, המתמודדת עם עברה הכואב). "חמצן" יחסית מיינסטרימי יותר, אבל העלילה שלו מתפתחת לכיוונים חתרניים במיוחד (לא אעשה ספויילר).

יש חזרה מסויימת לנושא שהקולנוע הישראלי נטש  –  הווי סצינת הלילה/בליינות/סמים  –   גם בהקשר של ה"נובה", אבל לא רק ("ברנינג מן", "לא שבת שלי", "יום באמסטרדם").

מגמת ההיברידיות (שילוב של עלילתי ודוקו) נרשמה כבר בשנים קודמות, אבל "על כלבים ואנשים" (על ה-7.10) פורץ את הגבולות בעניין הזה. הדמות המשוחקת וסיפורה הבדוי, מתערבבים בתוך אנשים "אמיתיים" המשוחחים איתה ולמעשה מתראיינים לסרט, כך שהקו העלילתי והקו התיעודי מתאחדים למקשה אחת.

בקטגוריית הדוקו , מטבע הדברים, קיים דיון נרחב ב-7.10 בלא מעט סרטים.

מבחינה סגנונית, נתקלתי בסרטי דוקו שהפתיעו עם שפה קולנועית שונה או חדשנית, כמו "ספק ילדה ספק אשה" על דפנה ארמוני , "חוזרת" הרקום ברובו מצילומי סטילס אמנותיים,  ועוד יותר, "שום דבר מיוחד" על עובדת זרה המטפלת בקשישה בת 100, המשלב אנימציית סטופ מושן ואשליות ויזואליות (כשאת הקשישה מגלמת שחקנית).

בכמה מפסי הקול זיהיתי געגוע מתחדש לדארק אייטיז, שזו מגמה נפלאה בעיניי (אולי גם כי חלק מהפסקולים שלי צמחו מהשורשים האלה).