אישה באלכסון חדש – בננות – בלוגים אתרים
השבוע כאמור ישבתי לצפות בסרטי האקדמיה, לקראת ה"אופיר". באחד מהם נתקלתי בסצינה, שבה נאלצו להלביש אפקט צחוק-של-תינוק (כי התינוק המצולם, כנראה, לא צחק מספיק והיה צורך בתגבור).
מעצב/ת הפסקול בחר/ה בסאונד אפקט עתיק, מוכר ונדוש, שהשתמשו בו כבר במיליון תכניות, פרסומות וכו'. זיהיתי אותו מיד, האמינות של הסצינה הלכה פייפן. ומבחינתי – פגם פיצפון משליך גם על הסרט כולו, כי אלוהים נמצא בפרטים הקטנים וזה.
אז – מעצבי פסקול, בבקשה, תחשבו פעמיים לפני כל בחירה, תחקרו, אם אותנטיות חשובה לכם.
אפקט משומש ובלוי יכול להפיל סצינה!
והנה סיפור נוסף, על סטודנטית לעיצוב פס קול שעבדה בהצגת תיאטרון תקופתית, שעלילתה התרחשה במאה ה-19.
היא התבקשה לשלב אפקט של פעמון דלת, כאשר האורחים נכנסים. מתוך חוסר תשומת לב, או אולי רישול, היא בחרה בסאונד "עכשווי", של פעמון דלת דיגיטלי בן זמננו, כזה שמן הסתם טרם הומצא ב-1800. הבמאית שמה לב כמובן לטעות והסבירה למעצבת המתחילה, שפעם פעמון דלת היה ממש פעמון – פשוטו כמשמעו, כלי פיזי שבמרכזו ענבל ומצלצלים בו ידנית, ורצוי שיישמע כך גם בהצגה…הפרטים הקטנים האלה – הם שיוצרים את האותנטיות והאמינות!
ואם כבר מדברים, הנה דוגמא למקרה חמור בהרבה –
אי שם בניינטיז, היינו שבויים בקסמה* של תחנת כבלים פיראטיים מקומית, בהובלתם של טיפוסים אפלוליים משהו, שפינקו אותנו הצופים באוצרות נדירים וביזאריים של בי-מוביז. וכך נחשפתי לתמונות (וצלילים) קשות במיוחד:
בסרט נידח וטראשי ביותר ששודר שם, נכללה סצינת קטטה סוערת בין שני גברים ("איך אתה מעז? אני הייתי כמו אביך!" "לא, אתה לא! אתה הפכת את אחותי לשפחה!") . על אף שהייתי ילדה, לא יכולתי שלא לזקוף אוזניים ולשים לב, שכל האגרופים והחבטות שהחליפו ביניהם הכמו-אבא וההוא עם האחות-שפחה,
מפיקים את אותו ה"טאח!!". כלומר – סאונד אפקט זהה לכל מהלומה ומהלומה. מה שגרם לקטטה הזו להיראות ולהשמע יותר כמו משחק מחשב סוג ב' או לופ של מוזיקת ג'אנגל מהניינטיז (מה שיכול היה להיות מגניב אם היה נעשה במודע! אבל אופס, זה לא נעשה במודע). אז נכון, מלכתחילה לא היה מה לצפות מבי-מובי. ועדיין, זה היה השיעור הראשון שלי אבר בעיצוב פס-קול, או ליתר דיוק – ב"איך לא לעצב פס קול".
(*היינו שבויים, תרתי משמע, אבל בסופו של דבר אזרנו אומץ, והתנתקנו מתחנת הכבלים הפיראטית. וזה אכן דרש אומץ).
בכללי, חשוב להבין עד כמה עולם הסאונד של הסרט נושא משקל עצום. למעשה – שווה ערך לתמונה. אז לכל מי ששואף לצלול למעמקי האוקיאנוס הזה, וחולמים על עיצוב פס-קול, או הלחנה לקולנוע/עריכה מוזיקלית/ גם וגם, או הפקת דיבוב (אם מדובר באנימציה או ז'אנר אחר שדורש את זה) – תפנימו: אתם עומדים להפוך, למעשה, לסוג של במאי משנה. אתם תספרו את כל אותם דברים שהתמונה לא מספרת! האחריות שהוטלה עליכם היא אינסופית, הסרט תלוי בכם, יהיו מקרים בהם אתם אלה שתהפכו אותו ליצירת על, אך אם תעשו עבודה לא טובה אתם עלולים גם להפיל אותו. אז דיר באלאק…
וכדי שלא נסיים באווירה כבדה ומאיימת, אני רוצה לסיים באנקדוטה משעשעת מעולם הדיבוב דווקא:
לפני שנים רבות, בעיר נעלמה בארץ, קם לו עם שחר אדם כלשהו (אבל לגמרי כלשהו), שהקשר שלו לעולם הקולנוע/המשחק אינו ברור (אם בכלל), לוקח יוזמה ומחליט, אאוט אוף דה כלום, להפיק דיבוב עברי לפיצ'ר אנימציה בריטי – ולא סתם, סרט מוכר ואף איכותי, כזה שנחשב לסוג של קלאסיקה מופתית.
ומכיוון שאותו מישהו לא הכיר, מן הסתם, שחקנים מקצועיים לעבוד איתם – הוא מצא פתרון מיידי ומהיר: הוא גייס את בני משפחתו (הלא מאד גדולה) לשחק את כל הדמויות!
וכך, הוא עצמו דיבב את המלך הרשע (עם אינטונציה של פקיד בנק), הנסיך זכה לקול של דודה ממורמרת עם סיגריה, ושיא השיאים – שומר הראש הגברתן ציפצף בקול של ילדה בת 12 שמנסה בכח להשמע כמו בן.
עד היום לא ברור אם המשפחה הזו קיבלה (או לפחות ביקשה) אישור רשמי מאנשי ההפקה המקורית להתעלל כך ביצירה שלהם (אני מנחשת שלא, ולכן מעדיפה לא לציין את שם הסרט – שלא נסבך את המשפחה המסכנה בתביעת ענק). אבל הדיבוב הזה אכן קרה והוקלט (כנראה עם טייפ), ואף הופץ לספריות הוידאו בארץ, ולאזניהם של אינספור ילדים רגישים שחשיפתם לנסיך/דודה כנראה צילקה את נפשם והותירה בה תסביכים שונים ומשונים, עד עצם היום הזה.
ובהקשר הזה, אגב, אני ממש ממליצה לכם על סרט ישראלי מקסים שיצא לפני מספר שנים ושמו "קולות רקע". הדמויות הראשיות בו הן זוג עולים חדשים העוסקים בדיבוב, וקולם הוא כלי העבודה שלהם. אך בחיים האמיתיים, אלה שמאחורי המקרופון, הם מתקשים להשמיע את קולם בתוך בליל הרעש של חברה הישראלית.