….ועוד

עת שיבולת נחה פרקדן בין לסתות הצהריים
היו ספרים כותבים עצמם ללא מנוח בדיו דמנו הגועש
והכבישים אצים לדרכם
גלגלי עיניהם סובבים תחת רכבים אלמוניים
ושברי קנקן הקפה
עודם נחים על רקמת מפה מתעקשת על שלמותה
וקפה חסר בית נודד בתעלות
שבין המרצפות
צהריים ספוגי זיעה
מורחים את קרני השמש
ומדביקים לעור
כמו מביילים בחומם
ובאדומם
נפשות שלוחות רסן  –
הם הצהריים בהם התלקחו רגליך השועטות
ולי נותרה דלת סגורה
וגרגר אחרון של רוח קר

הקץ לשיר
לא ביקש להשמע עוד
נמחו צליליו המאספים
בענן רעש אפור משקשק
שטימא אותו בדיסוננס תרועות הכביש
בקשקוש מכוניות עיקש
ואם הקיץ הקץ על השיר
אחריו יתם הפה השר
ובעקבותיו ימחו הפנים
והיינו לצללית אחת של שקט
מעל דבריו הנוקבים של עיתון.
שלגים סגולים
ניגרו מקצות העיניים השותקות
הקיץ איחר ללטף
לילה כחול האט לנבול
שמש סירבה להולד , ומלכת המפולות כולן אינה אלא
דמעת שלג לא נמנעת קטנה ותופחת  קטנה ורוצחת