התחבר
בננות - בלוגים / / סבתא לנה; עלֵה אחריה, אולי היא למעלה
יוסי וקסמן

  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

סבתא לנה; עלֵה אחריה, אולי היא למעלה

 

 

תמיד הוא חיפש אחריה, גם כשלא היה מודע למושא חיפושיו, באהבתו הלא מוסברת לחדרי מדרגות, לגרמי מדרגות, למעקות, לדלתות, נעולות או פתוחות למחצה, מכניסות או מרחיקות, לחלונות וגומחות, לעליות גג; מבקש את האישה שהיתה מציצה אליו ונסוגה, עולה מעלה-מעלה או נסה אל המרתף, סוגרת דלת, מסיטה וילון, חולפת כצללית על פני זגוגית מאובקת; שועה אליו ומיד נעלמת. אולי בגלל זה לא נשא אישה, חשב.

     כשהיה סטודנט באוניברסיטה העברית שכר לו חדר בבית ישראל, ברחוב רש"י 41, בביתה של אלמנה אדוקה. סמוך אליה. כך בכל אופן היה משכנע את עצמו, אף שלא ידע אז לתת לה שֵם או צורה. היא היתה יכולה להיות כל אחת, בעצם. ואף אחת. כך הוא מסביר לעצמו את החמצתו היום, ספון בחדרו האחד עם המיטה האחת והחלון האחד והארון האחד. משחזר לו את מהלכיה של סבתא לנה שנולדה וגדלה בחברון וירדה לשבור שבר באלכסנדריה וחזרה לירושלים אחרי המלחמה העולמית הראשונה, לשכונת בית ישראל, ואחר כך הלכה אחרי הוריה לשכונת הבוכרים, ושוב חזרה לבית ישראל, כאישה נשואה, ושוב לבוכרים, כאלמנת קש, ולדורטמונד ולפריז, כאישה עגונה, וליפו, ושוב לירושלים… כאילו היו חייה משחק שחמט שסופו המר ידוע מראש. אלא שמלכה של שחמט אינה יכולה להיוותר ללא מלך על לוח המשחק – זה החוק היבש – גם כשהמלך בורח ממנה לדורטמונד ולפריז ולניו יורק ולבית הקברות…


מהימים ההם נותרו לו תצלומים שצילם בשכונה הישנה – דיבוק חדרי מדרגות אחז בו, והיה קורע פיסות מציאוּת במצלמה הישנה שאביו נתן לו כשהתגייס לצבא. מציאוּת שהתממשה לו דווקא לעת שנבדל מהעולם, כשעומד הוא לפני הקיר הלבן ונועץ בו תמונות וגלויות ומסמכים, לספֵּר לעצמו את חייה של לנה, לפרש לו את חייו. תפאורה מושלמת, הוא מהרהר בינו לבינו, בימת תיאטרון לשלוש רקפות ארצישראליות: לנה קזרנובסקי-אליעזרוב ולנה שניאורסון ומרים אחותה. הנה הן עולות בגרם המדרגות, אל ביתה של חיה-לאה ברחוב דויד ילין. שהרי רקפת זו נישאה לא מכבר לאחד דויד וייס, וחיה לה חיי נישואים ירושלמיים נעימים בדירתם בקומה העליונה. הן מקנאות בה, היא צעירה מהן וכבר מגדלת לה בטן של אשת איש, להכעיס. דויד הירש לֵייבּ, אביהן של השניאורסוניות, איש קשה ומבטל את החתנים זה אחר זה; ולנה שלו מחכה לאביה שישוב מגלות סמרקנד, שהרי לא יעז איש לבחור לה חתן ללא אישורו של הרב. רקפת נרקבת בסלע.
     שלוש שנים לאחר המלחמה העולמית הראשונה היא נישאה. בתולה זקנה בת עשרים ושבע. אבל כשהיתה יורדת במדרגות עם בנות הדודה לא נתנה את דעתה לגילהּ, שהרי היא בת הזקונים והכול סולחים לה. הן יצאו אל הרחוב שהיה רגוע, לילה היה וריחות של יום האתמול נמשכו אחריהן מחדר המדרגות. לא הסגירו את המהלך הבא.

    

 

21 תגובות

  1. לאה איני
    19 ביולי 2008 ב 6:52

    "חיזור" יפה ומהדהד בדורות סיפרת כאן אחרי הסבתא ועצמך. וצילומים יפהפיים. באמת חדרי מדרגות הם משלים מהלכים שכאלה. גם אני קצת לוקה בהם. יש בהם תמיד את ריח הסיפורים.

  2. יעל ישראל
    19 ביולי 2008 ב 7:43

    איפה הרומן טרונץ"? מחכים….

    זה מקסים. רוצים עוד.

  3. שחר-מריו
    19 ביולי 2008 ב 10:51

    יוסי, איזו שזירה יפה בין המילולי לחזותי.

    כתוב עדין ופיוטי. אחכה להמשך.

  4. חני ליבנה
    19 ביולי 2008 ב 11:01

    מחכה להמשך, טעם של עוד, אוהבת את צילמוי חדרי המדרגות, אכן בחדרי מדרגות יש איזו תמצית של הוויה, מן תפיסת קצה או צל של חיים שלמים

  5. אמיר אור
    19 ביולי 2008 ב 11:04

    יוסי, צילומים מופלאים והסיפור – האם זהו מין פרולוג למשהו ארוך יותר?

  6. איריס קובליו
    19 ביולי 2008 ב 11:49

    יוסי
    קראתי עוד אתמול בלילה, נהנתי, אהבתי מאד את הצילומים, ולא היה לי כח להגיב. אבל האמת שאני אוהבת את הפוסטים שלך (קוראת אותך רק מאז שהצטרפתי) ולגבי מה שענית לאמיר אור… נו באמת, אל תשתוק. והנה ציטוט משירו של ויליאם בלייק (בתרגומו הנהדר של גיורא לשם, מהבקר)
    "עֵץ הַתַּפּוּחַ אֵינוֹ שׁוֹאֵל אֶת הָאָשׁוּר כֵּיצַד לִגְדֹּל; כָּךְ הָאֲרִי, וְהַסּוּס, כֵּיצַד לִרְדֹּף שָׁלָל"
    ובכלל כדאי לך לקרוא את הפוסט הזה.
    שבת שלום
    איריס

  7. סבינה ליוסי
    20 ביולי 2008 ב 15:41

    מאד יפה.

    כלם מוציאים פה את הסבתות, והן ראויות לכך.

    יוסי, אני דוקא לא רואה בטקסט הזה חלק ממשהו גדול יותר, עמוק יותר, מורכב יותר — אלא חלק ממין ספרות בלוג שנוצרת פה. חלק מהמגרות ומהספרים, חלק תגובות עליהם… אבל נוצר איזה רצף שמכסה נושא בדילוג מאחד לשני כמו במשחק
    רציני.

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן