בננות - בלוגים / / הכול אודות אחותי
יוסי וקסמן
  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

הכול אודות אחותי


מתוך השחקנית, ידיעות ספרים 2007, סדרת פרוזה עברית בעריכת רנה ורבין, עורכת הספר – ננו שבתאי

   אני מקנא לה. אני מקנא בה. זה היה המשחק הקבוע: רוזה, רוזה, מרגי בעטה בעציץ של הפרחים הסגולים שאת אוהבת! רוזה, רוזה, מרגי לבשה את הקומביניזון השחור שלך! מרגי קיללה אותך, אמרה שהיא שונאת אותך! והבהמה המטומטמת – ככה היא אוהבת לכנות את רוזה, בצחוק, רק בצחוק – מתנפלת על הקטנה, מגהצת לה את השאיפות הקטנות יחד עם התלתלים המעצבנים האלה, מכבסת לה את הלשון המזוהמת עם "סינטבּון", משרה את הקומביניזון המטונף במֵי קלי. מחלות, מחלות היא תביא לה הילדה המזופתת הזאת!

הַיידֶה, אני מתכסס את הסוף שלה. שהרי צריך להיפטר ממנה לתמיד, ככה רוזה אמרה. אני מתכנן לשכוח אותה במכולת, אבל היא חוזרת. אז אני שוכח אותה בשדירות ירושלים – שלא תזוזי מפה, מרגי! שלא תזוזי! – זה מצליח לי. ורוזה בוכה, לאיפה הלכה הילדה האהובה שלי, לאיפה? אוספת שכנים, מַדרֶה מִיָיה, רק שלא חטפו אותה ערבים! רק זה חסר לי עם הלב החלש שלי! כוחות, שיביאו לה כוחות, ומהר! לפני שהיא מתפגרת לתמיד! אנשים הולכים אחרי רוזה ברחובות ובסמטאות, מחפשים, צועקים: מרגי, מרגי! איפה את, קרידה?! איפה את, מרגי?! נו נו, אחר כך הם לא מאמינים לה, חתיכת ילדה אגואיסטית; ככה להפחיד את גברת רוזה האלמנה המסכנה והגלמודה והענייה?! ככה?! אין לך רחמנות על האמא שלך?! והקטנה מנסה להסביר, מתבלבלת. אבל הם לא שומעים אותה: את ילדה רעה. רעה! אולי שמה נזרעה השנאה ההיא. ואולי היתה שם עוד לפני שנולדה. לפני שאני בעצמי נולדתי. 

רוזה מתה בגלל השדיים שלה, בגלל הפטמות על המסך בקולנוע פאר. זאת היתה הסיבה הרשמית. ככה דפקה בחזה וצעקה: בשביל מה את צריכה את זה, חת'כת צוענייה אחת?! אין לך כבוד עצמי לשדיים שלך?! אין לך כבוד לכבוד של אמא שלך?! ופסקה למשוח את ציפורניה הארוכות בלכה האדומה, בתור אבל. אחר כך באו הסרטנים וגמרו את העבודה. זהו, אין יותר רוזה! הַיידֶה, ירד המסך, נגמרה ההצגה. היא מעולם לא הודתה בזה ממש, הבהמה, אף שהיתה מתבשלת בצער שלה על אש קטנה. והיתה מתנצלת: זאת רק הצגה, טרונצ'ו. הצגה! שהגברת רוזה נתנאל תמות בגלל השדיים של הצוענייה האקסהיביציוניסטית הזאת? נו, באמת… 

מגי הביאה לה בשמים ותכשיטים וצעיפים ומרציפן. לפצות. והיא שמרה אותם בארון באמבטיה, כאילו היו תרופות ומשככי כאבים ללב הדואב שלה. כאילו היו אוצרות של זהב ויהלומים. היא עוד הספיקה לראות את "טיפאני המתוקה", הגיעה עם מיימת, נפוחה כמו בלון. לא העזה להחמיץ את ההצלחה הבימתית הראשונה של הקטנה. מחאה לה כפיים, התגאתה בילדה הנהדרת שלה. בפרמיירה של "אורסולה הקדושה" היא גוועה בהוספיס עירוני בבת ים. הטיחה במגי חיוכים מלאכיים של גוססת, להעניש. את "הפלישתית" היא הפסידה, וגם את האינתיפאדה. על הגברים של חיי לא שמעה. היתה שואלת: מתי תתחתן, ילד שלי? אבל אני שמעתי שאלה אחרת: אתה אוהב בחורים, טרונצ'ו? ולא עניתי. בשנה האחרונה לחייה חזרה בתשובה, שאולי ההוא למעלה יעזור לה לצאת מ"הבוץ השחור הזה". אבל ההוא לא שמע את פרקי התהילים שהבהמה המטומטמת היתה ממלמלת לו במפגיע. והבהמה היתה צוחקת: כמה שאני רודפת אחרי התשובה, ככה התשובה בורחת ממני. אֶהה, כמו שהילדים הזיפתים שלי בורחים ממני. כאילו שאני בעצמי המחלה של עצמי, חתיכת אֶפּידֶמיה! נו נו, רק שלא יידבקו במיקרובים של רוזה. והיא צדקה. ברחנו ממנה הכי רחוק שיכולנו. והתביישנו בה. ומגי התפשטה גם בסרטה השני, "החורף האחרון של גאולה". ככה מגיע לאלמנה המסכנה והגלמודה והענייה! ככה מגיע לאישה שאוכלת את ילדיה! 



תמיד הלכתי אחרי אחותי, גם כששנאתי, או כשקינאתי. והייתי קורא לה מרגי. "מגי"
היה בשביל התיאטרון והקולנוע. בשבילי היא היתה "מרגי". האלילה שלי. הריח שאהבתי. המצח הגבוה. השיער האדום. הנמשים. אפילו חשבתי, אם אי פעם אתחתן, אבחר לי אישה כמו מרגי. אחת עם ריח של פורל מטוגן. עם צחוק סדוק ומעושן. נו, קול גדול מעולם לא היה לה. היתה צרודה מהטבע שלה (ואחר כך מהמרלבורואים). לרוזה לעומת זאת היה קול סוֹפּרָנוֹ אדיר, ומרגי תמיד העליבה אותה כשהיתה צורחת "ת'אוֹפֶּרוֹת דֶמיקוּלוֹ שלה", להשוויץ לשכנים מלמטה. כאילו הענישה את הבהמה המטומטמת על הקול האלוהי שלא הורישה לה. ורוזה היתה מחזירה לה באַרְיות של וֶרדי ופּוּצ'יני. אוהו! הקירות אצלנו בבית הזדעזעו מהקוֹלוֹרָטוּרה שלה, פְּיַאניסימוֹ איסימוֹ איסימוֹ; אח, איזה מנעד !ומרגי לא היתה נשארת חייבת, כמובן. היתה מחזירה לרוזה דרכי, מביישת אותי בפני החברים שלי: טרונצ'ו עושה פיפי במיטה! טרונצ'ו פוחד לישון בלי מנורה! טרונצ'ו הולך למיטה של רוזה באמצע הלילה! דווקא לטרונצ'ו!

נו נו, רוזה אמרה שיש לה אופי לא יציב, מקולקל, כי היא חת'כת יתומה מסכנה, שלא נדע מצרות. ככה היתה מסבירה לעצמה את הטירוף של מרגי, שהורישה לה, במקום הקול. לימים, מרגי לא סלחה לה על "הירושה" הזאת. היתה נהנית להתפשט מול מצלמות מתקתקות, להעניש את הבהמה שהתקמצנה עליה. להעניש את העולם שהעניש אותה. אבל על הבמה היא לא העזה להוריד תחתונים או חזייה, היתה מאוהבת בקהל שלה, תלויה, משועבדת לו, וגם פחדה ממנו – אוהו! – שרק לא ינטוש אותה לטובת איזו כוכבנית חדשה מוכשרת ממנה. רוזה הסבירה שזה מפני שהתיאטרון הוא כמו בית מקדש בשבילה, והקולנוע הוא כמו בית זונות. ובגלל זה היא תמות, רוזה, אין אפס! ומרגי אמרה לה שלא תתעסק בדברים שהיא לא מבינה, לא מתים מסרטים. מתים ממחלות. אז רוזה פתחה אתכל החלונות בשיכון חיסכון וצעקה על הדשא המצהיב בגינה האחורית את האריה של כרמן, "L'amour est enfant de boheme", שמרגי תתפעל, שתעריץ את כל הכישרון המבוזבז שלה, מה יש, לא מגיע לה שהילדה הנהדרת שלה קצת תאהב אותה?

למראית עין, רוזה לא החשיבה את הכשרון של מרגי כשהיתה ילדה: בטח, נו, חושבת שהיא רובינא, אחותך היקרה. אֶהה, ג'וּק עם פּרֶטֶנזיות! והיתה שואלת אותי: מה יוצא לי מהמשחקים של אחותך, בנימין? אפשר לתלות אותם בסלון כמו תמונה? אפשר לשמור בקופסת נעליים למזכרת? מה יוצא לי ממנה, מה? אַה דִיוֹ, רק שלא תצא לי זונה!

לימים היא תשכב במיטה של חולה סופנית ותצטער רטרואקטיבית. זמרת אופרה מתוסכלת שכמותה, תמיד ייחלה לאיזה אימפּרֶסָריוֹ חשוב שייקלע לשיכון חיסכון ויגלה אותה; היידה, יוציא אותה לאור מ"האלמוניות החשוכה הזאת". ובינתיים, אכולת קנאה, היתה בזה למרגי: היא שמנה, אחותך! היא דומה לתפוח אדמה! היא לא תגיע רחוק עם התחת הזה!

בכישרון הציור ה"מֵעַלַמְשועָר" שלי רוזה דווקא השקיעה. היתה קונה לי צבעים ומכחולים בגרושים האחרונים שלה. היתה תולה את הציורים שלי, "היְצירוֹתוֹמָנוּת ,"בסלון ובחדר השינה שלה, התגאתה בגאון הקטן של אמא. אולי הגזימה אפילו. בכוונה. להקטין עוד יותר את הג'וּק הזה, מרגי. אני לא ייחסתי חשיבות לכישרון הזה, הוא נראה לי טבעי. כאילו כל הילדים מוכשרים לצייר דיוקנאות מיוסרים של אמהות אלמנות שאכלו חרא עד כאן. העדפתי את הכישרון האמיתי שלי, הסמוי. "הכישרון למרגי".

 

 

 

 

 

 

 

 

3 תגובות

  1. איף, אני אוהבת את זה….

  2. רונית בר-לביא

    יואווווו,
    איזו פתיחות וחשיפה.
    כמעט לא ייאמן שאתה מדבר כאן באמת
    על אחותך.

    מאד מרגש ומצמרר ומעלה המון המון עצב
    והזדהות ואהבה ורצון סתם להתקשר לאחי היקר והאהוב כל כך, להגיד לו שוב עד כמה אני אוהבת אותו, תמיד, מימי הילדות המוקדמים ועד היום.
    ולנצח. אקסיומה.

    יש משהו קסום ראשוני סבוך ושמיימי ביחסים בין אח לאחות שגדלו יחדיו.
    משהו עם אהבה אמיתית ונולדת לפני שההורים הצליחו להרוס אותה לכולנו.

    וגם אף על פי ולמרות הכל.

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן