אל נא תאמר לי שלום

  
יהלומה יאה שמי. בתשעה באב נולדתי ובתשעה באב מתי. נולדתי בירושלים בשנת 1936. על מצבתי כתוב:

פה נטמנה
יהלומה יאה זיכרונה לברכה
בת משה לוי זיכרונו לברכה ופורטונה לוי תיבדל לחיים ארוכים
אשת משה יאה (שניאוסון) ייבדל לחיים ארוכים
אשת חיל מי ימצא

אני עטופה בתכריכים. מתפוררת. שמונה שנים עברו מאז. שנה אחת של מרורי התפקחות ושבע שנים טובות של חדירה לתוך מחשבות וקירות, מברשות ועציצים. נעים לי המוות המשחרר שלי. מעגלים נפתחו ונסגרו, אבל אל שערי השמים לא באתי. טוב לי על האדמה שלי, ואני מתהלכת אצל אהובי נפשי כבת בית, כמימים ימימה.

אבי חולם חלומות היה והבטיח לעצמו שיקרא לילדיו בשמות נוצצים, מזהירים. כך בא לי שמי והייתי ליהלומה. בשנתי החמישים ושלוש שינתי את שמי כדי לשנות את מזלי. חברתי הטובה שפרה ירושלמי העניקה לי את שמי החדש – רפואה – כדי להציל אותי ממחלת הסרטן שפשטה בי. אבי אהב אותי מכל ילדיו. פני היו דומות לפני אמו שהלכה לעולמה בטרם עת. אבי נגר היה ובנה לי בית בובות. גם אני אהבתי את אבי יותר מכול וביכרתי אותו על אמי. אני זוכרת את הלילות שהיה בא לארח לי לחברה לפני השינה בארגז המצעים. כוכבה ושבתאי, שהיו גדולים ממני, היו ישנים במיטה, ואילו אני, שהייתי קטנה בגופי, זכיתי בארגז המצעים שלהם, שהדיף ריחות קסומים של עץ אלון ישן.

אבי סיפר לי סיפורי אגדות לפני השינה כדי לרכך את פחדי מהעלטה שעטפה את הארץ; הימים ימי מלחמה היו. אך איני זוכרת את הסיפורים. גם את פני אבי איני זוכרת אלא מן התצלומים הישנים. את הריחות אני זוכרת: ריחות אבק ונסורת, ריחות שמנים וצבעים. פורטונה אמי אהבה לשיר, קולה היה צלול ומשובח כקולם של מלאכים. היתה מסלסלת בקולה מן המטבח הקטן שעמד בחצר ביתנו ברחוב רש"י בירושלים. גם מאכליה היו משובחים. אמי אהבה את אבי. כשאבי נהרג במלחמת השחרור, פסקה אמי לשיר וטעם תבשיליה דהה. את מקום ארגז המצעים תפסה מיטה צרה, והיא אילצה אותי להדיר את רגלי מבית הספר למל ולצאת לעבוד.

 כבר באותם הימים הייתי ברוכה בתחושות בלתי אמצעיות להבחין בדברים הנסתרים מעיניהם של אנשים. לא סיפרתי על כך לאיש. פחדתי שילעגו לי. האנשים היו טרודים בבניית המדינה החדשה ובחבישת פצעי המלחמה שעוד היו טריים. אמי היתה עסוקה ברחמים עצמיים והלכה ובאה במשרדי הממשלה ואצל הפקידים הגבוהים כדי להשיג קצבה בעבור ראשו של אבא. היא היתה אומרת לי: "יותר טוב לך שלא תחלמי חלומות כמו האבא היפה שלך שהיה חולם חלומות. אולי אם לא היה חולמני, היה נזהר בגופו ולא נהרג". אמא האשימה את אבא על שהשאיר אותה אובדת עצות עם חמישה ילדים להאכיל. היתה גוערת בי כשהייתי עוצרת מול חלון החדר הגדול היחיד, ששימש לנו חדר אורחים וחדר שינה וחדר אוכל, ובוהה ברחוב העירום. "החלומות אינם שווים פרוטה. הם פשטו את הרגל. יותר טוב לנו שלא נחלום אותם".

לא חלמתי על אבא. שכחתי לגמרי איך הוא נראה. היום אני משוכנעת שהוא היה שם, ודאי היה שם. זה הוא שגרם לי לבהות בחלון הגדול, קרא לי לבוא אליו. כשאני חושבת על אבי, אני רואה בעיני רוחי את החלון הגדול מול הרחוב העירום בירושלים; אני רואה את אבי שולח את שתי זרועותיו קדימה כדי שיוכל לחבק אותי, כדי שיוכל ליטול אותי אל ארגז המצעים הישן, אל ארון המתים הכמוס של שנינו. המילים האחרונות שהוצאתי מפי הגשמי, כששתי ריאותי נפלו ונשמתי את נשימתי האחרונה, היו "אבא, קח אותי אליך".

מתוך "אל נא תאמר לי שלום", מאת יוסי וקסמן, הוצאת כתר

אישה בכחול קוראת במכתב, וורמיר