סהרורית סופרת, מחזאית, מרצה וקצת מטורללת.
גמר חתימה טובה לכולכם וצום קל!
הטקסט פורסם אתמול בעיתון "העיר".
כשאומרים "על חטא שחטאנו בכחש ובכזב" בתפילת וידוי ביום הכיפורים, אני דופקת על הלב במלוא ההתכוונות. החטא הקדמון שלי רבץ בתוכי עשרות שנים, ולא יועילו כל ההצדקות והתירוצים שהמבוגרים הם שהפילו עלי את התיק. בסופו של דבר, זו הייתה הבחירה שלי והאחריות עלי.
שיקרתי לחבר הכי טוב שהיה לי אז בעולם, נקרא לו לצורך העניין "אריק". הוריו היו החברים הכי טובים של הוריי. יחד עברו את המלחמה. יחד שרדו. יחד עלו לישראל באוניית מעפילים מיתולוגית. אני זוכרת איך באותו בוקר טולטלתי מהמיטה, ואבא ואמא – קודרים ונפוחים מבכי – הודיעו לי שאבא של אריק מת בלילה בשנתו. אפילו לא הספקתי לשאול איך ולמה, ומה זה בדיוק "למות בשינה" (שנים אחר כך פחדתי להירדם), מפני שההלווייה דחקה והכי דחוף היה לבשר לי שאריק עומד להגיע בכל רגע והוא יגור איתי במשך ימי ה"שבעה", כשלי אסור לגלות לו את האמת. נשבעתי לשמור את המוות הזה בסוד ולהעמיד פנים שאביו נסע לטיול.
הפרס שלי היה ששוחררתי מבית הספר וזכיתי בחופש גדול בלתי צפוי באמצע שנת הלימודים.
זה היה שבוע קסום. שני ילדים בהשגחתה של סבתא ישישה, בתל אביב שכולה מגרשי חול ופיגומים, ואני גררתי את אריק לטיולים ולמשחקים על גדות הירקון, שם בזבזנו את מעט דמי הכיס שלי בשיט על הסירה שהובילה לחוף רידינג ובחזרה. בכל תחנה ב"אוטובוס השט" ירדנו, רובצים שעות בין האקליפטוסים וסבך ה"בוסים" שצמחו פרא על הירקון שהיה אז כל כך צלול עד שהשמיים השתקפו בו. אריק היה טרזן ואני ג"יין, ועוד הפלגתי בשקרים על אבא שלו שמטייל עכשיו בג"ונגל דומה באפריקה ואפילו נפגש ברגע זה ממש, עם לובנגולו מלך זולו. יהיו מי שיפטרו אותי מהחטא, ויטילו את מלוא האשמה על המבוגרים, אבל אני אף פעם לא נטרתי ולא באתי חשבון, אולי מפני שבחושיה המחודדים של ילדת דור שני הבנתי שמדובר בשורדי שואה, ושהמוות – שמציפורניו נדמה היה שנחלצו סוף סוף – נחת עליהם שוב בהפתעה, ודווקא ברגע המשוקם – שברירי של חייהם. זו הייתה הדרך שלהם לשרוד, לחסוך מאיתנו צער, ולעכב קצת את ידיעת המוות. לתת לאריק עוד כמה ימי חסד.
מוות היה "הס מלהזכיר" באותם ימים רחוקים, טרום הפסיכולוגיה וה"בטיפול". טאבו מוחלט. לא דובר בו עם ילדים ובנוכחות ילדים, וממילא אני עצמי לא ממש הבנתי מה פירוש "אבא של אריק מת", ומכיוון שזה קרה בשינה, סידרתי לעצמי בראש שהוא בטח עוד מעט יקום. ובכלל, שקרים ומוות כבר היו מחוברים אצלי, מפני ששנתיים קודם, כשנפטר סבא במרפסת ביתנו, אני עצמי הוגליתי בבוקר ההלוייה אל השכנים, מה שגורם לאחי הבכור לטעון עד היום בעקשנות שאני בעצם לא יודעת שסבא מת…
טקסט מקסים ומרגש 🙂
לי – את נחמדה שאת קוראת ומגיבה. זה כל כך משמח. המון תודות.
סיפור מקסים. ממש הצלחתי לדמיין את עצמי איתכם במסע "השקרים" התמים הזה. נהנתי מאוד.
כתוב נפלא ומרגש.אין לי מילים
תודה לך מירי. שמחתי.
תודה לך תמר קומם על המלים החמות. כל כך משמח.
איזה יופי, נאווה. ריגשת אותי. הולכת לחפש אחר החטא הקדמון שלי. נראה לי שישנם רבים כאלה.
כל-כך יפה!אהבתי הכל, אבל דימוי החטא כמחצב קשיח המתנפץ בכתיבה -נפלא בעיני.
אסתי יקרה. את תמיד מרגשת אותי, גם בכתיבתך שלך וגם בתגובות. מועדים לשמחה מכל הלב ושנת כתיבה מלאת השראה לך.