שנה ינשופית חדשה

ונפצח בקינה קטנה על הקיץ ההולך מאיתנו, ואיתו החופשות הנפלאות – קודם באוסטרליה, ואחר כך בחוף בודרום -טורקיה, מול שקיעה שאין דומה לה. הקיץ שפורש לו לגמלאות אחרי חופשת מולדת של בני הבכור, והמסעות לפולין של התאומים שלי והנסיעה לביאנלה בוונציה של בתי תאבת האמנות. 
וסוף סוף סולקו מפה ערכות המגן המכוערות ופינו מקום בארון למזוודות שינוחו קצת, ומומלץ לא לתלוש את פתקי הזיהוי של קיצורי השמות  של נמלי תעופה, כדי שייזכרו לטוב גם האיחורים של חברות התעופה.
הלך הקיץ אחר הדלי, ומחרתיים  יפתחו עלינו החגים. 
לכל הינשופות והינשופים שבצמרת איחולי שנה מיטיבה, שתרחיב את דעתנו ואת נפשנו, שתשובב לנו קצת רוח, ושתצחיק אותנו, ואם לא תצחיק, לפחות תעלה חיוך.

ואין  נחמד יותר מלפתוח שנה חדשה בסיפור אהבה. לכל מי שלא שכח את דפיקות הלב הראשונות  שלו. (אין כאלה. אולי רק בן לאדן…)

הביישן 
(מתוך "איך מתחילים אהבה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2006)

לנימי

אני אמות רווק זקן, בודד ובתול.

זה מה שאמרתי לאמא ולעַדְלַי. אני הילד הכי ביישן שאני מכיר. אולי גדול הביישנים בעולם. לא יודע איך לעשות את הצעד הראשון, לא מסוגל להתחיל עם בנות, ואם זה יימשך ככה, כדאי שבמשפחה יפסיקו כבר עכשיו לצפות להמשך השושלת.

לפעמים, כשאני עומד מול הראי, אני דווקא מרוצה מעצמי. הבבואה שלי – זו שכולם אומרים לי שהיא לא אמיתית, כי אני רואה את עצמי הפוך – היא של ילד רגיל. שתי עיניים, שתי אוזניים, אף ופה, והכול מונח פחות או יותר במקום. נער מתבגר, "עלם חמודות" כמו שאומרת סבתא רַבְּתָא חסידה שהיא בת תשעים ותשע ונולדה בירושלים במאה הקודמת.

אבל את זה היא אומרת גם על שמעון פרס.

 

צבע העיניים שלי הוא גם כחול וגם ירוק, תלוי בחולצה שאני לובש, ויש לי חיוך שאמא שלי טוענת שהוא כובש לבבות. אבל היא משוחדת לגמרי. בעיניה אני לא פחות מהַמְפְרִי בּוֹגַרְט – כוכב קולנוע שהיא מעריצה, למרות שהוא מת מזמן – וגם אילו הייתי הגיבן מנוטרדאם היא הייתה מקימה אתר אינטרנט לכבודי בחברת המחשבים שבה היא עובדת. בכל בוקר, כשאני יוצא לבית הספר, היא עומדת ליד הדלת בטי שירט הסמרטוטי שלה – עם כרזה מהסרט העתיק "קזבלנקה" –   ומודיעה שהייתה מתאהבת בי ממבט ראשון רק בגלל החיוך, אבל כשאני עומד מול הראי שתי שיני השפן שלי בולטות וכמעט שוברות את הזכוכית.

"חיוך זה הנשק הסודי," אמא אומרת. עוד אחד מהמשפטים שלה שאין לי מושג מאיזה יומן לתלמיד משומש היא שולפת אותם. כמו, "ללב יש ארבעה חדרים, אבל מקום אינסופי", או "היופי הוא מה שמשתקף מחלונות העיניים". אמא שלי, מה לעשות, היא רומנטית חסרת תקנה וכשמשדרים בשידור חוזר בפעם המיליון את "קזבלנקה" היא מיד מתיישבת מול הטלוויזיה עם קופסה של טישו.

מול הראי אני מתאמן בחיוכים, והם זורמים החוצה בקלות, אבל כשאני עומד מול בת, הפה שלי מתכווץ כמו מסטיק משומש והחיוך מתפוצץ עמוק בבטן.

אני כל כך רוצה להתאהב ושזו שמולי תאהב אותי בחזרה.

 

המבחר עצום.

ישנה דנה מהחוג לקַפּוּאֶרָה, שמתאמנת בגלגלון כבר שנים, התנועות שלה נראות כמו קווים בחלל. וישנה לֵלִי שיושבת בספסל האחרון בכיתה, שיש לה קעקוע פרפר על הכתף והיא התלמידה הכי גרועה באלגברה. וישנה שוּנית, השכנה שלנו בת השבע-עשרה שיוצאת רק עם חיילים וסטודנטים ולא אומרת לי שלום במעלית. וישנה זו עם הגוף החתולי שנוסעת איתי באוטובוס לבית הספר, אבל יורדת שתי תחנות לפני, והמוֹכרת בחנות למכשירי כתיבה שיש לה שפתיים כאילו צוירו במכחול ונזם יהלום בנחיר השמאלי –  –  –

בעיניהן אני שקוף. לא קיים.

 

אמא אומרת, הי לִיעַד, קצת אומץ לא יזיק, תלמד מעַדְלַי, ואני חושב שהייתי מעדיף לעמוד מול עדר נמרים רעב מאשר לנסות להתחיל עם בת, כי אם מתחילים ברגל שמאל אפשר בקלות להפוך לבדיחה. אני זהיר, בניגוד לבן דוד שלי עדלי, שהוא כמו האח התאום שלי – למרות שהוא מבוגר ממני בשמונה חודשים – שהחליט לשלוח שיר אהבה שהוא כתב על דיסק לאלונה מהכיתה המקבילה והיא נמסה תוך שנייה והסכימה לצאת איתו לסרט.

עדלי ואני מגיל אפס ביחד, אני לא זוכר את עצמי בלעדיו, בעיקר מפני שמאז שאבא שלי עבר לגור באוסטרליה, אמא ואני הסתפחנו למשפחה של עדלי. את אבא אני רואה רק בתמונות שהוא שולח כל ערב פסח, וגם את האחיות החדשות שנולדו לי בחצי הכדור ההפוך, סטפני ומלני, אני לא מכיר בכלל.

עדלי גבוה ממני בראש, שחקן כדורסל בנבחרת בית הספר, נגן גיטרה מצטיין, אלוף השכבה בשש-בש, ולמרות שאנחנו בני דודים, אנחנו שונים לגמרי. רק סבתא רבתא חסידה בת התשעים ותשע מתבלבלת בינינו, וזה לא בגלל שהעיניים שלה חלשות מזיקנה. היא טוענת שהאריזה החיצונית מטעה, ושבִּפְנים אנחנו כמו יעקב ועשו.

אפילו השמות שלנו עשויים מאותן אותיות, וזה מפני שאמא שלי ואמא שלו כל כך קרובות שהן החליטו לחבר בינינו עוד כשהיינו בבטן.

עדלי ואני באמת חתול ועכבר: מתקוטטים, מקניטים, מדברים עשר פעמים ביום בטלפון, עולים זה לזה על העצבים, ולא יכולים אחד בלי השני. ומאז שאלונה הסכימה ללכת איתו לסרט, עדלי מרגיש בוגר ובעל ניסיון, וכל הזמן הוא מנסה לספק לי שיטות חיזור.

משפטי התחלה למשל.

"אבא שלך גנן? אחרת איך יָצָא פרח כמוך."

"מתי הגעת מגן עדן? מלאך."

אבל אני לא יכול לדמיין את עצמי עומד מול דנה מהחוג לקפוארה ומוציא משפט כזה מהפה, למרות שלפעמים התנועות שלה באוויר דומות לפרח ברוח. וגם ללי עם קעקוע הפרפר, יכולה בקלות להיות מלאכית, אבל אין סיכוי שהתחלה כזאת תגרום לה להידלק עלי. הרבה יותר סביר שהיא תברח בצעקות ותגיד שהתחלקתי על השכל.

 

גם על השיטות של אמא אבד הכֶּלַח, כמו שאומרת סבתא רבתא חסידה. לשלוח זר שושנים, מכתב מבושם, או לשיר סֶרֶנָדוֹת מתחת לחלון – אפילו בסרטים כבר לא עושים את זה, ואני בספק אם המפרי בוגרט מחזר אחרי אהובתו אינגריד ברגמן ככה, למרות שאף פעם לא ראיתי את הסרט, כי סרטים בשחור-לבן הם לא בשבילי. אפילו אמא התייאשה מהשיטות המיושנות והיא מבלה שעות באתר השידוכים "ג"יי דייט" בחיפושים דיגיטליים אחרי אהובים. אבא לעומת זאת, הכיר את האישה האוסטרלית החדשה שלו בכנס זואולוגים. אני לא יודע מי התחיל עם מי, אולי הקנגורו חיבר ביניהם וחסך את המבוכה, כי אבא נסע אחריה לחצי הכדור ההפוך כדי לחקור בעלי חיים נדירים ולא חזר.

מאז אמא קוראת לי "חיית הכיס" שלה…

 

עולם החיזורים הוא כמו עולם של חייזרים, אני אומר לעדלי. מישהו צריך לצייד אותנו בהוראות ברורות, כדי שלא נטעה וניתקע בחלל.

לסבתא רבתא חסידה היה קל יותר. אצלם היה סדר וכללים ברורים וגם לביישנים הייתה תקווה. אילו הייתי שר החינוך הייתי ממליץ על מקצוע חובה לבגרות – חיזורים. אני מדמיין מורה עם מדליות בצורת לבבות, משרטט על הלוח גרפים מסובכים ומרביץ בנו שיעורי עזר. סבתא רבתא חסידה טוענת שפעם אבות לימדו את בניהם את "תורת גבר בעלמה", אבל אבא שלי רחוק מדי.

השיטות שלו… אני לא בטוח שאני רוצה ללמוד ממנו.

וחוץ מזה, זו אמא שהתחילה איתו. ככה רשום באלבום התמונות שהיא מחביאה בחדר העבודה שלה בין תוכנות המחשב.

 

עדלי אומר, "שחק אותה קשוח, בלתי מושג." והוא בטוח שזה מה שיעורר בדנה ובללי סקרנות כלפי. אפילו הנערה באוטובוס עם הגוף החתולי, תשים לב לנער המסתורי שנוסע איתה באותו קו ותחליט לשאול אותו באיזו תחנה הוא יורד.  ומי יודע, אולי גם שוּנית השכנה הסקסית תגיד לי סוף סוף שלום במעלית.

אבל כשאני מתחפש לקשוח ולובש מסכה של שתיקה רצינית ובעלת משמעות, אני נעלם לגמרי משדה הראייה שלהן, כאילו התפרקתי למיליון נקודות על צג מקולקל.

רק את הלב שלי אני שומע, נוהם בפנים כמו קנגורו פצוע.

תפסיק לרחם על עצמך, לִיעַד. בנות לא אוהבות בחורים יללניים. הן רוצות גבר קשוח, רגיש, אבל לא רגשן. יודע להביע אהבה, אבל לא נמרח. אחד ששם את הקלפים על השולחן, אבל לעולם לא בוכה. זה מה שכתוב במודעות באתר השידוכים באינטרנט.

פעם אחת אמא יצאה לדייט שהכירה באתר. היא נראתה כמו עדלי כשחזר מהסרט עם אלונה.

שאלתי אותה, "איך היה?"

אמא אמרה: "זו לא תחילתה של ידידות מופלאה."

חשבתי שהיא השתגעה. דאגתי לה. רק בבוקר הבנתי שהיא ציטטה משפט מהסרט "קזבלנקה" – רק הפוך.

הייתי רוצה שיתחיל איתה מישהו נחמד שיראה איתה סרטים בשחור-לבן וינגב לה את הדמעות באצבע, במקום בממחטות נייר, לא זואולוג שחוקר חיות נדירות ובטח לא מאוסטרליה.

אילו אמא הייתה יודעת שאבא יעזוב אותנו, היא לא הייתה מתחילה איתו, אבל אז אני לא הייתי נולד.

 

שידוכים. אולי זו באמת השיטה הכי יעילה. הלוואי שהייתי יכול לשלוח מתווך שיעשה את העבודה השחורה בשבילי.

גם את סבתא רבתא חסידה רצו לחתן בשידוך. היה לה מחזר מניו יורק שעבר מתחת לחלון שלה בירושלים בבוקר ובערב. בכל פעם שהיא יצאה לרחוב הוא היה מסיר את המגבעת השחורה שלו וקד לה קידה, כאילו היא מלכת אנגליה.

ההורים של סבתא רבתא מאוד התרשמו מהמחזר המנומס, אבל היא הייתה אדישה. השדכן ניסה לשכנע אותה שהמחזר הוא ממשפחה מיוחסת, שיש לו מפעל מצליח למצות, אבל סבתא רבתא העדיפה בחור ישיבה עני ורזה, בלי שום ייחוס, ששר את התפילות בקול מתוק בעזרת הגברים בבית הכנסת של ירושלים – מעבר למחיצה. היא אפילו לא ראתה את סבא רבא שלי כשהתאהבה בו.

לעדלי אמרתי שאני מקווה שהגֶן הרומנטי שעובר אצלנו במשפחה, דילג עלי.

 

שבוע ימים הוא התכונן ליציאה עם אלונה. החליף חולצות ומכנסיים, ניסה להתאים צבעים, שינה את התסרוקת לקוצים, מרח בג"ל, והתלבט לאיזה סרט הם ילכו. אמא כמובן המליצה על קומדיה רומנטית, כי זה מה שבנות אוהבות, אבל עדלי החליט לקנות כרטיסים דווקא לסרט אֵימה. הוא קיווה שמרוב פחד, בחושך, אלונה תחזיק לו את היד. איחלתי לו בהצלחה והוא הבטיח לשלוח לי אס.אם.אס בהפסקה, לפני הפופקורן.

"גם תורך יגיע," אמא אמרה.

חיכיתי כל הערב, אבל הוא לא שלח שום אס.אם.אס.

כמוני, גם המחזר של סבתא רבתא היה כל כך מאוכזב, שהוא עזב את ירושלים ונסע לאמריקה. מפעל המצות שלו הפך למפורסם ביותר בעולם. אפילו בסופרמרקט שבקצה הרחוב מוכרים מצות מתוצרת המחזר, ולא רק בפסח. אולי גם באוסטרליה אפשר למצוא אותן על המדפים, אם כי לא בטוח שאבא שלי חוגג שם את ליל הסדר.

אילו סבתא רבתא הייתה מתחתנת עם המחזר ההוא, הייתי היום ילד אמריקאי. בזמן שחיכיתי לאס.אם.אס. מעדלי, התאמנתי בלהתחיל עם בנות באנגלית.

What"s up baby?

Your eyes didn"t tell me your name

 יכול להיות שבשפה זרה זה קל יותר.

אחר כך נרדמתי וחלמתי שמתחילה איתי קוֹאָלָה, חיה מכוערת ועצלנית שחיה רק באוסטרליה. אני בורח ממנה ברגל עד ישראל וכל הדרך היא יורקת לעברי עלבונות בעברית.

מיד הערתי את עצמי – כמו שאני יודע לעשות כשיש לי סיוטים – והחלפתי חלום, כאילו זה דיסק במערכת. בחלום המוזמן דנה מהחוג לקפוארה וללי עם הקעקוע הפרפרי על הכתף, והנערה הזרה עם הגוף החתולי מהאוטובוס, וגם שונית השכנה – כולן עומדות מולי ומתחילות איתי, ואני עומד קפוא ומשותק ולא מסוגל לעשות צעד. לא יאומן איך אפילו בחלומות אני נשאר הביישן הכי גדול בעולם.

בבוקר התקשר עדלי ואמר שהדייט נכשל. בקטעים הכי מפחידים של הסרט אלונה פשוט נרדמה. הוא ישב לבד בחושך וחיכה לסוף.

למרות ששתי האימהות שלנו ניסו לנחם את עדלי, למשך יום אחד הוא היה יותר אומלל ממני. הן חשבו שאולי עדלי התאהב באהבה ולא באלונה, והבטיחו  את כל ההבטחות שמבוגרים מפזרים בנדיבות על אהבה. את האכזבות ואי-ההבנות ואת הכאב הם כמובן מחביאים בתוך כיסים עמוקים. איך האהבה יכולה להיות גם תענוג וגם אומללות? גם שמחה אדירה וגם עצב גדול? האם להתאהב זה אושר שגורם לסבל, או סבל שגורם לאושר? אני כל כך מבולבל וקצת מפחד. איך יכול להיות שהאהבה היא הדבר וגם ההיפוך שלו?

על אבא אמא אף פעם לא מדברת, ואני נזהר לא להזכיר את אוסטרליה אפילו במקרה.

מלני וסטפני – אולי יום אחד האחיות הזרות שלי יבואו לביקור בישראל.

 

בחוג לקפוארה דנה ביצעה גלגלון מושלם. כולם עמדו מסביבה ומחאו לה כפיים. היא ריחפה כמו גבעול, פותחת וסוגרת את עלי הכותרת שלה.

פתאום – לא הבנתי איך זה קרה – מצאתי את עצמי עומד מול דנה והמילים עפות בלי שליטה: "פרח ברוח, זה מה שאת."

אילו הייתי יודע מראש, הייתי בטח סותם את הפה ונהיה אילם לנצח. אבל דנה צחקה. צחוק מלא שמחה, קפוארי ומתגלגל… הלב שלי התפקע כמו קנגורו מאושר. הייתי בכיס שלה.

 

בלילה מצאתי את אמא יושבת מול הדי.וי.די. של "קזבלנקה" לבושה בטי שירט הסמרטוטי שלה שעבר מיליון כביסות ובכל זאת שרד. נשכבתי על השטיח לרגליה, מתחת לקופסת הטישו, ובפעם הראשונה בחיים שלי ראיתי איך המפרי בוגרט נפרד מאינגריד ברגמן שלו. גבר אמיתי – לא ביישן בכלל – מוותר באצילות על האושר כדי להציל את חיי אהובתו וגם את חייו של בעלה, כי המפרי בוגרט המסכן התאהב באישה נשואה. זה לא היה בשליטתו.

הדמעה של אינגריד ברגמן מתגלגלת על הלחי כמו שובל של כוכב זוהר, אבל אני לא יכול להגיש לה טישו, כי המסך מפריד. ואז היא מפנה להמפרי בוגרט את הגב וצועדת לעבר המטוס הממריא מקזבלנקה אל החופש, בלעדיו.

ממש לא הפי אנד.

אמא סיפרה שמאז הוסיפו צבע לסרט הישן, אבל בשבילה רק הגרסה בשחור-לבן קיימת. היא החזירה את הדיסק למקום הקבוע שלו במדף ואמרה שאנחנו חייבים ללכת לישון מוקדם, כי מחר יום ההולדת המאה של סבתא רבתא חסידה וכולנו – משפחה ענקית עם גֶנים רומנטיים שעוברים מדור לדור – נוסעים לחגיגה בירושלים. בברכה לסבתא הצעירה שלי כתבתי שאני שמח שהיא לא בחרה במחזר ההוא עם המפעל למצות, ואיזה מזל שאני לא ילד אמריקאי. אחרת איך הייתי פוגש את דנה?

בעניין המשך השושלת, סבתא רבתא, אל תדאגי. אני לא אמות רווק זקן, בודד ובתול.

את גֶן הביישנות כנראה ירשתי מסבא רבא, אבל הנה, גם הוא מצא בסוף אהבה.

 

לחצתי על השלט שוב ושוב, אבל התמונה של הערפל בקזבלנקה המשיכה לרעוד בעקשנות, כאילו הסרט מסרב להיפרד. קופסת הטישו היבהבה בחושך והיא הייתה מרוקנת לגמרי, למרות שאני לא בטוח שלאמא נגמרו הדמעות. סוף סוף הצלחתי לכבות את המכשיר כשאמא אמרה: "מי יודע, אולי גם המפרי בוגרט מצא אהבה חדשה." מוכרחים להאמין שהאהבה מחכה לנו אי שם, מסתתרת לה בתוך איזה כיס, ותכף היא תעשה לנו גלגלון.

היה לאמא זנב של חיוך על השפתיים, כמו מישהי שיודעת הכול, או שום דבר. זרקתי את קופסת הטישו הריקה לפח, נכנסתי למיטה והזמנתי לי חלום.