בעקבות הפרסום השבוע של אלבום תמונות נאציות במוזיאון השואה בוושינגטון.
הנערות על המעקה
אז מה היא לוחשת לה שם בסוד?
נקרא להן אילזה וטרודי. ידה של אילזה, הרביעית משמאל, מונחת באינטימיות על זרועה של טרודי, והן ממתיקות בדיחה, כי טרודי צוחקת, קורנת מאושר. האם אילזה סיפרה לה על המחזר מליל אמש, או על המסיבה המוצלחת במועדון הקצינים, או שאולי היא סיפרה לה איך התחננה ה"פרפלוכטע יודה" על חייה.
"היהודייה המטונפת" הזו יכולה הייתה להיות אמא שלי…
הצלם ללא ספק חיבב את המצולמות שלו, שורת נערות צוהלות, שעונות על מעקה במועדון כפרי ומאחוריהן צמרות ברושים ונוף הררי. גבר חביב בצד מנגן להן באקורדיון, וגבר נדיב אחר עובר לפניהן עם מגש עמוס אוכמניות, אולי להמתיק להן את יום העבודה הקשה.
אילמלא היינו יודעים שזה הסגל מאושוויץ, היינו חושבים שמדובר בסתם נופשון של ועד עובדים בחיק הטבע.
לכאורה, אין תגלית גדולה בצילומים האלה, שהרי ידענו שהרוצחים קיימו חיים נורמליים, שניחנו בסגולות אנוש בסיסיות כמו יצרים ותשוקה ושברון לב. ובה בעת, נכרתה אצלם אונת המוסר והתבקע צלם האדם. איך בבוקר היו מסוגלים להתעלל, לטבוח, לשרוף, ובלילה לרקוד ולעשות אהבה.
השכל השיג, אבל הלב מיאן.
לפני שיצאו התאומים שלי למסע לפולין לפני חודשיים, ביקשתי שיחפשו את הוילה של רודולף הס מפקד אושוויץ, שגידל במחנה ילדים וחתול, ממש מול ארובת הכבשן. אמרתי להם שלא מדובר בפסיכופטים, ולא ביצורי אופל, אלא בבני אדם כמוני וכמוך שעוללו את הזוועות האלה לבני אדם כמותם.
אמרתי, ידעתי, ואף על פי כן, אני חוטפת אגרוף בבטן נוכח צהלת הנערות על הגדר – כנראה טלפניות של האס.אס. – שופעות להט נעורים ושמחה. האם התמונה צולמה אחרי הנסיעה באוטובוס, שבה אילזה וקצין האס.אס. שלה – גבר נשוי, על פי הטבעת – רקמו את הקשר הרומנטי ותיכננו לבלות את הלילה ביחד? טרודי פוזלת אחורה, ספק בסקרנות, ספק בקנאה.
או, החיים התוססים של אושוויץ…
ואין באלבום אפילו הבזק זעיר של צער, או עקבות שבר מוסרי, נוכח המכונה הרצחנית שבה נטלו חלק בשקיקה שכזאת. מימי – אמא של שלמה ושלי – נעדרת מהתמונה. לה, כמו למעונים האחרים, לא נמצא מקום בצילומים למזכרת שצילם קארל הוקר. ליבם ואנושיותם של הצלם והמצולמים קהו לחלוטין. ואילו השורדים נאבקים יום יום על הזיכרון ועם הזיכרון, והתמונות שמתחת לתמונות מקועקעות בתוך סיוטיהם החשאיים כמו גם בחייהם החדשים המשוקמים. לו הייתי יכולה לדבר לאילזה וטרודי – וגם לירוק בפניהן – הייתי אומרת להן שמימי למדה מחדש – אם לא לצחוק – לפחות לחייך.
נאוה סמל – סופרת ומחזאית ('צחוק של עכברוש', 'אישראל')
פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות", ערב יום הכיפורים תשס"ח. 21 בספטמבר 2007
אוי נאוה, אני בדיןק קוראת עכשיו את "חיי שנייים" של ויקרם סת, על דודו שחי בגרמניה בעליית הנאציזם, וןהתחתן עם יהודיה גרמניה.
והוא מזכיר שם כל מיני אנקדוטות "בנאליות" יומיומיות שראה דודו בגרמניה, למשל שהוא ראה פעם את היטלר ממש קרוב, והוא היה מאופר כולו, עם אוד1!!! והוא חשב שהוא הומו. בסוף הסתבר שעמדו לצלם אותו לסרט.. עכל הפרטים הקטנים האלה, הורס. אבל משום מה זה נותן לי איזה מאחז מוזר ברוח הדברים, לראות את התמונה על כל פרטיה. גם התמונות המזעזעות האלה רק מחברות אותי לטרור ולאימה. אני שמחה שהראו אותם.
מאופר עם אודם, כמובן. היטלר. חבל שלא יצא מהארון, אה?
בחיי שלא הצלחתי להבין מדוע פורסמו התמונות. והנה השורדים המעטים שנשארו צריכים להתמודד מחדש עם הזוועה והפעם בתלבושת חייכנית שמעלה את הכעס פי כמה. ואולי זו תזכורת נחוצה לאנושות, למפלצת שחבויה עמוק עמוק
תודה נאוה על הכתיבה הרגישה ועל הנושא.
בקושי הצלחתי להביט בתמונות.
ודאי שחשוב לפרסמם . הצלחת להעביר היטב מדוע זה כה חוב.
לאחת –
אני מניחה שהפרסום של הצילומים קשור במאבק על עיצוב תודעת השואה למען הדורות הבאים.
כללית, יש שתי אופציות : ניתן להתייחס אל הנאצים כאל סטיה מפלצתית ברצף ההסטורי, או להתייחס אליהם כאל בני אדם שמשהו נפגם בשיפוט המוסרי שלהם. אם מתייחסים אליהם כאל מפלצות, ואל השואה כאירוע חד פעמי שלא יחזור, מפספסים את כל הלקח ההומני-אוניברסלי של השואה, דהיינו, סובלנות כלפי מיעוטים. מאד מפתה לנכס את השואה כאירוע חדפעמי, שואת העם היהודי, אירוע טרגי שלא יחזור ובמהלכו העם היהודי שילם מחיר כבד – אבל התייחסות כזאת לא מאפשרת התמודדות אמיתית עם העובדה הפשוטה שאת אותם מנגנונים הפעילו בני אדם. להביט בצילומים האלו, למרות הקושי, מזכיר לכולם את הקרום הפריך והדק שקיים בין הקרבן לתליינו.