בננות - בלוגים / / להילחם במכחישי השואה
סהרורית
  • נאוה סמל

    ילידת יפו. בעלת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל-אביב. פרסמה חמישה-עשר ספרים וארבעה מחזות. במרכז יצירתה עומדים גיבורים ילידי הארץ המתמודדים עם הזהות הישראלית ועם צלקות העבר.   ספרה כובע זכוכית שפורסם לראשונה בשנת 1985, היה הספר הישראלי הראשון אשר עסק בדור השני - בניהם של ניצולי השואה, וזכה בפרס משואה - המכון ללימודי השואה בשנת 1988. עוד מספריה: ראלי מסע מטרה; אשה על הנייר - שהיה מועמד לפרס ספר השנה לנוער בגרמניה 2004; גרשונה שונה - על החיים במשפחה של ניצולי שואה בתל אביב שזכה בפרס  National Jewish Book Awardבארצות הברית ב- 1990; לעוף מכאן על ניצול שואה מתוניסיה המלמד נערה ישראלית שיעורים בהישרדות, שנבחר כעשרת מספרי השנה הטובים לנוער בגרמניה לשנת 1995. אופרה על הספר נמצאת בהכנה – בהלחנת אלה מילך-שריף. מי גנב את ההצגה שזכה בפרס הספר המאוייר מטעם מוזיאון ישראל ובציון לשבח ב"פרס זאב" ואף עובד לסדרת טלוויזיה בערוץ 2; ישן הוא ער במקום אחר והאומץ לפחד - שני קבצי שירה לילדים.   הרומן צחוק של עכברוש שעוסק בזיכרון השואה כפי שהוא מועבר בשרשרת הדורות, ראה אור בשנת 2001 בהוצאת  ידיעות אחרונות. הספר זכה לשבחי הביקורת ואף הפך לרב-מכר ובאחרונה הפך לאופרה מצליחה בהלחנת אלה מילך-שריף ובביצוע התזמורת הקאמרית הישראלית. האופרה מוצגת בימים אלה בתיאטרון הקאמרי של תל אביב והסופרת והמלחינה זכו במשותף ב"פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה" של עיריית תל אביב לשנת 2005. האופרה הוצגה במאי 2006 על במת התיאטרון העירוני של וורשה – פולין והוזמנה להופעות בדרום אפריקה במאי 2007. הספר יראה אור בגרמניה ב 2007.   יצירותיה של נאוה סמל תורגמו וראו אור גם באיטליה, רומניה, הולנד, ספרד, צ'כיה, בריטניה, תורכיה, אלבניה וסין.   בשנת 1999 השתתפה נאוה סמל בכתיבת התסריט לסרט התיעודי לומר קדיש וללכת על שואת יהודי טרנסניסטריה, בהפקת הטלוויזיה החינוכית הישראלית.   המחזה הילד מאחורי העיניים, סיפורה של אם לילד חריג, הוצג על הבמה בישראל במשך אחת-עשרה עונות, ייצג את ישראל בתחרות פרס איטליה 1987, שודר על ידי ה BBC לונדון, רדיו ספרד, בלגיה, צרפת, אירלנד, רומניה, גרמניה ורדיו אוסטריה, שם זכה בפרס דרמת הרדיו הטובה ביותר לשנת 1996. על הבמה הועלה המחזה ברומא, ניו יורק, לוס אנג'לס, פראג ובפסטיבל התיאטרון סיביו שברומניה. בימים אלה מוצג המחזה בתיאטרון רשיצה ברומניה, בתיאטרון הלאומי של תורכיה באנקרה, ובתיאטרון העירוני של לודז' - פולין. הפקה חדשה בישראל בשפה הערבית, עם השחקנית-זמרת אמל מורכוס, עלתה בהצגת בכורה באפריל 2005.   נאוה סמל זכתה בפרס היצירה של ראש הממשלה לשנת 1996 ובפרס "סופרות מאגן הים בתיכון" בצרפת 1994. ספרה החדש אישראל ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות וזכה לשבחי הביקורת. סרט תיעודי בעקבות הספר נמצא בהכנה. ספרה האחרון לצעירים איך מתחילים אהבה ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות. יראה אור באיטליה 2007.   נאוה סמל משתפת פעולה עם המלחינה אלה מילך-שריף גם באני רוצה להיכנס לספר בראשית - מחזור שירי תנ"ך שבוצע בידי המקהלה הקאמרית רמת- גן בפסטיבל אבו-גוש 2005 ובתיאטרון צוותא.   בין תרגומיה לתיאטרון: הניצול, משיח, כשהיא רוקדת (תיאטרון חיפה), זינגר (תיאטרון באר שבע), ילדה של כולם (בית ליסין), נערות הזהב (בית צבי), רכבת הצלה (תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער), רוז (תיאטרון הקאמרי).    נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בתל אביב.  

להילחם במכחישי השואה

 

בעקבות הפרסום  השבוע של אלבום תמונות נאציות במוזיאון השואה בוושינגטון.

הנערות על המעקה

 אז מה היא לוחשת לה שם בסוד?
נקרא להן אילזה וטרודי. ידה של אילזה, הרביעית משמאל, מונחת באינטימיות על זרועה של טרודי, והן ממתיקות בדיחה, כי טרודי צוחקת, קורנת מאושר. האם אילזה סיפרה לה על המחזר מליל אמש, או על המסיבה המוצלחת במועדון הקצינים, או שאולי היא סיפרה לה איך התחננה ה"פרפלוכטע יודה" על חייה.
"היהודייה המטונפת" הזו יכולה הייתה להיות אמא שלי…
 
הצלם ללא ספק חיבב את המצולמות שלו, שורת נערות צוהלות, שעונות על מעקה במועדון כפרי ומאחוריהן צמרות ברושים ונוף הררי. גבר חביב בצד מנגן להן באקורדיון, וגבר נדיב אחר עובר לפניהן עם מגש עמוס אוכמניות, אולי להמתיק להן את יום העבודה הקשה.
אילמלא היינו יודעים שזה הסגל מאושוויץ, היינו חושבים שמדובר בסתם נופשון של ועד עובדים בחיק הטבע.
לכאורה, אין תגלית גדולה בצילומים האלה, שהרי ידענו שהרוצחים קיימו חיים נורמליים, שניחנו בסגולות אנוש בסיסיות כמו יצרים ותשוקה ושברון לב. ובה בעת, נכרתה אצלם אונת המוסר והתבקע צלם האדם. איך בבוקר היו מסוגלים להתעלל, לטבוח, לשרוף, ובלילה לרקוד ולעשות אהבה.
השכל השיג, אבל הלב מיאן.
 
לפני שיצאו התאומים שלי למסע לפולין לפני חודשיים, ביקשתי שיחפשו את הוילה של רודולף הס מפקד אושוויץ, שגידל במחנה ילדים וחתול, ממש מול ארובת הכבשן. אמרתי להם שלא מדובר בפסיכופטים, ולא ביצורי אופל, אלא בבני אדם כמוני וכמוך שעוללו את הזוועות האלה לבני אדם כמותם.
אמרתי, ידעתי, ואף על פי כן, אני חוטפת אגרוף בבטן נוכח צהלת הנערות על הגדר – כנראה טלפניות של האס.אס. – שופעות להט נעורים ושמחה. האם התמונה צולמה אחרי הנסיעה באוטובוס, שבה אילזה וקצין האס.אס. שלה – גבר נשוי, על פי הטבעת – רקמו את הקשר הרומנטי ותיכננו לבלות את הלילה ביחד? טרודי פוזלת אחורה, ספק בסקרנות, ספק בקנאה.
או, החיים התוססים של אושוויץ…

 
 
ואין באלבום אפילו הבזק זעיר של צער, או עקבות שבר מוסרי, נוכח המכונה הרצחנית שבה נטלו חלק בשקיקה שכזאת. מימי – אמא של שלמה ושלי – נעדרת מהתמונה. לה, כמו למעונים האחרים, לא נמצא מקום בצילומים למזכרת שצילם קארל הוקר. ליבם ואנושיותם של הצלם והמצולמים קהו לחלוטין. ואילו השורדים נאבקים יום יום על הזיכרון ועם הזיכרון, והתמונות שמתחת לתמונות מקועקעות בתוך סיוטיהם החשאיים כמו גם בחייהם החדשים המשוקמים. לו הייתי יכולה לדבר לאילזה וטרודי – וגם לירוק בפניהן – הייתי אומרת להן שמימי למדה מחדש – אם לא לצחוק – לפחות לחייך.
 
נאוה סמל – סופרת ומחזאית ('צחוק של עכברוש', 'אישראל')
פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות", ערב יום הכיפורים תשס"ח. 21 בספטמבר 2007

 

 

5 תגובות

  1. אוי נאוה, אני בדיןק קוראת עכשיו את "חיי שנייים" של ויקרם סת, על דודו שחי בגרמניה בעליית הנאציזם, וןהתחתן עם יהודיה גרמניה.

    והוא מזכיר שם כל מיני אנקדוטות "בנאליות" יומיומיות שראה דודו בגרמניה, למשל שהוא ראה פעם את היטלר ממש קרוב, והוא היה מאופר כולו, עם אוד1!!! והוא חשב שהוא הומו. בסוף הסתבר שעמדו לצלם אותו לסרט.. עכל הפרטים הקטנים האלה, הורס. אבל משום מה זה נותן לי איזה מאחז מוזר ברוח הדברים, לראות את התמונה על כל פרטיה. גם התמונות המזעזעות האלה רק מחברות אותי לטרור ולאימה. אני שמחה שהראו אותם.

  2. בחיי שלא הצלחתי להבין מדוע פורסמו התמונות. והנה השורדים המעטים שנשארו צריכים להתמודד מחדש עם הזוועה והפעם בתלבושת חייכנית שמעלה את הכעס פי כמה. ואולי זו תזכורת נחוצה לאנושות, למפלצת שחבויה עמוק עמוק

    • תודה נאוה על הכתיבה הרגישה ועל הנושא.
      בקושי הצלחתי להביט בתמונות.
      ודאי שחשוב לפרסמם . הצלחת להעביר היטב מדוע זה כה חוב.

    • לאחת –
      אני מניחה שהפרסום של הצילומים קשור במאבק על עיצוב תודעת השואה למען הדורות הבאים.
      כללית, יש שתי אופציות : ניתן להתייחס אל הנאצים כאל סטיה מפלצתית ברצף ההסטורי, או להתייחס אליהם כאל בני אדם שמשהו נפגם בשיפוט המוסרי שלהם. אם מתייחסים אליהם כאל מפלצות, ואל השואה כאירוע חד פעמי שלא יחזור, מפספסים את כל הלקח ההומני-אוניברסלי של השואה, דהיינו, סובלנות כלפי מיעוטים. מאד מפתה לנכס את השואה כאירוע חדפעמי, שואת העם היהודי, אירוע טרגי שלא יחזור ובמהלכו העם היהודי שילם מחיר כבד – אבל התייחסות כזאת לא מאפשרת התמודדות אמיתית עם העובדה הפשוטה שאת אותם מנגנונים הפעילו בני אדם. להביט בצילומים האלו, למרות הקושי, מזכיר לכולם את הקרום הפריך והדק שקיים בין הקרבן לתליינו.

© כל הזכויות שמורות לנאוה סמל