להילחם במכחישי השואה

בעקבות הפרסום  השבוע של אלבום תמונות נאציות במוזיאון השואה בוושינגטון.

הנערות על המעקה

 אז מה היא לוחשת לה שם בסוד?

נקרא להן אילזה וטרודי. ידה של אילזה, הרביעית משמאל, מונחת באינטימיות על זרועה של טרודי, והן ממתיקות בדיחה, כי טרודי צוחקת, קורנת מאושר. האם אילזה סיפרה לה על המחזר מליל אמש, או על המסיבה המוצלחת במועדון הקצינים, או שאולי היא סיפרה לה איך התחננה ה"פרפלוכטע יודה" על חייה.

"היהודייה המטונפת" הזו יכולה הייתה להיות אמא שלי…

הצלם ללא ספק חיבב את המצולמות שלו, שורת נערות צוהלות, שעונות על מעקה במועדון כפרי ומאחוריהן צמרות ברושים ונוף הררי. גבר חביב בצד מנגן להן באקורדיון, וגבר נדיב אחר עובר לפניהן עם מגש עמוס אוכמניות, אולי להמתיק להן את יום העבודה הקשה.

אילמלא היינו יודעים שזה הסגל מאושוויץ, היינו חושבים שמדובר בסתם נופשון של ועד עובדים בחיק הטבע.

לכאורה, אין תגלית גדולה בצילומים האלה, שהרי ידענו שהרוצחים קיימו חיים נורמליים, שניחנו בסגולות אנוש בסיסיות כמו יצרים ותשוקה ושברון לב. ובה בעת, נכרתה אצלם אונת המוסר והתבקע צלם האדם. איך בבוקר היו מסוגלים להתעלל, לטבוח, לשרוף, ובלילה לרקוד ולעשות אהבה.

השכל השיג, אבל הלב מיאן.

לפני שיצאו התאומים שלי למסע לפולין לפני חודשיים, ביקשתי שיחפשו את הוילה של רודולף הס מפקד אושוויץ, שגידל במחנה ילדים וחתול, ממש מול ארובת הכבשן. אמרתי להם שלא מדובר בפסיכופטים, ולא ביצורי אופל, אלא בבני אדם כמוני וכמוך שעוללו את הזוועות האלה לבני אדם כמותם.

אמרתי, ידעתי, ואף על פי כן, אני חוטפת אגרוף בבטן נוכח צהלת הנערות על הגדר – כנראה טלפניות של האס.אס. – שופעות להט נעורים ושמחה. האם התמונה צולמה אחרי הנסיעה באוטובוס, שבה אילזה וקצין האס.אס. שלה – גבר נשוי, על פי הטבעת – רקמו את הקשר הרומנטי ותיכננו לבלות את הלילה ביחד? טרודי פוזלת אחורה, ספק בסקרנות, ספק בקנאה.

או, החיים התוססים של אושוויץ…

ואין באלבום אפילו הבזק זעיר של צער, או עקבות שבר מוסרי, נוכח המכונה הרצחנית שבה נטלו חלק בשקיקה שכזאת. מימי – אמא של שלמה ושלי – נעדרת מהתמונה. לה, כמו למעונים האחרים, לא נמצא מקום בצילומים למזכרת שצילם קארל הוקר. ליבם ואנושיותם של הצלם והמצולמים קהו לחלוטין. ואילו השורדים נאבקים יום יום על הזיכרון ועם הזיכרון, והתמונות שמתחת לתמונות מקועקעות בתוך סיוטיהם החשאיים כמו גם בחייהם החדשים המשוקמים. לו הייתי יכולה לדבר לאילזה וטרודי – וגם לירוק בפניהן – הייתי אומרת להן שמימי למדה מחדש – אם לא לצחוק – לפחות לחייך.

נאוה סמל – סופרת ומחזאית ('צחוק של עכברוש', 'אישראל')

פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות", ערב יום הכיפורים תשס"ח. 21 בספטמבר 2007