מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
שבוע טוב חברות וחברים,
הגענו לשבוע ישו מסתבר.
אני מתנצלת מראש על הלקוניות – שבוע מטורף מאחורי , מלפני ומצדדי.
אז בקצרה:
אור יהודה הוא ישוב עם בעיות פנימיות רבות – עוני, בראש ובראשונה.
כרגיל במדינתנו החלמאית מיישבים את העולים חדשים העניים בישובי עניים.
וכשמופיע תופעה מגעילה כמו שריפת ספרים – מתעוררים כולם. בוקר טוב עולם! כמה לא ליבראלי ולא תרבותי ואפילו מזכיר ימים אפלים!
נכון.
תופעה איומה ומכוערת.
רחוקה מאוד מלהזכיר את המשטר הנאצי מסיבות רבות שלא אדקדק בהן, אבל בודאי איום לחשוב עלינו, שספרינו נשרפו בידי נוצרים , מגיעים לאותו מקום ברברי.
למחות – צריך.
לעזור לאור יהודה – צריך גם צריך.
ואם הישיבה החילונית מחליטה לעשות מעשה – והיא במרחק דקות ספורות מאור יהודה – אני בטוחה שהיא חושבת גם על התגייסות למען תושבי המקום, ולא רק על מחאה. זו המשמעות של תורת חיים, לא?
עד כאן אור יהודה.
ועכשיו ישו.
ישו הוא חלק מתופעת יהדות בית שני המרתקת.
שאנטי-באנטי יחף ובהיר מבט הוא לא היה. כי בימי בית שני רוב התנועות מסוגו (כת מדבר יהודה, למשל, על כל הבעייתיות המחקרית של המונח הזה) בטלו את הפרושים מחד, הטיפו לאהבה מאידך, והיו נוקשות מאוד ביחסן לכופרים ולעצמן – בנוסף.
כמו בתנ"ך אפשר להחליט להביא ציטוטים חלקיים וזאת אעשה.
למה?
כי גם לי מגיע – זה אלף.
כי זו חלק מהתמונה – זה בית.
וכי פאולוס , תלמידו הראשי שיסד את הנצרות למעשה, לא תמיד בחר בקו החביב ואוהב האדם. זה גימל.
והוא מוביל לדלת – ישו הוא סמל שחורג הרבה מעבר לדמות עצמה.
האם היה מזהה את עצמו במשהו מהנצרות המזרחית או המערבית?
קרוב לודאי שלא.
ועדיין, יהודיה אנוכי וזיכרונות יהודיים רובצים עלי. מה לעשות.
והזיכרונות האלה כוללים את ממשיכיו ואת הגירושים, ההשפלות, המיסים, החוקים המגבילים, הלבוש המיוחד, הועידות הלטרניות (בעיקר הרביעית), ההטפות, האיקונוגרפיה הנוצרית של היהודי, ציורי הגראפיטי של חזירת היהודים ועוד.
תגידו – מסכן, בחור טוב. הוא לא אשם.
כשיתעורר שוב נשאל אותו לדעתו.
לעניות דעתי הוא בודאי היה מתחלחל מחלק מהמעשים לו רק ידע.
לטעמו, עדיף לחכות ליום הדין האחרון – אירוע חשוב גם אם לא סובלני במיוחד.
אבל זה הניחוש שלי והוא טוב כמו כל ניחוש אחר.
והוא חד צדדי כי לטעמי יש לי איזושהי זכות היסטורית להיות קצת חד צדדית.
לסיום, אני מביאה את ישו שלי, זה מהצליבה הלבנה של מרק שאגל:
וגם כמה ציטוטים מהבשורה על-פי מתי (וכן, שלוש פעמים נבחנתי באוניברסיטה על הברית החדשה כולה. וכן, אי אפשר להבין את תרבות המערב בלי הברית החדשה ולכן חובה לקרוא אותה, למרות שיש חלקים שאותי, באופן אישי, התישו. נכון – גם ספר "ויקרא" זו לא ספרות מרתקת. ובכל זאת, צריך לקרוא גם את זה לפעמים):
"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים 'לֹא תִּרְצַח', וְ'כָל רוֹצֵחַ יְחֻיַּב לְדִין'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל הַכּוֹעֵס עַל אָחִיו יְחֻיַּב לְדִין; הָאוֹמֵר לְאָחִיו 'רֵיק' יְחֻיַּב לְמִשְׁפַּט הַסַּנְהֶדְרִין; וְהָאוֹמֵר 'אֱוִיל' יְחֻיַּב לְאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם.
(הבשורה על-פי מתי, פרק ה' 21-22)
"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'לֹא תִּנְאָף'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁכָּל הַמַּבִּיט בְּאִשָּׁה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ כְּבָר נָאַף אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ. אִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מִשֶּׁיֻּשְׁלַךְ כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם. וְאִם יָדְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, קַצֵּץ אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מֵרֶדֶת כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם."
(הבשורה על-פי מתי, פרק ה' 27-30)
ועל זה נאמר-
נו שויין.
והנה הצליבה הלבנה משנת 1938.
"לעניות דעתי הוא בודאי היה מתחלחל מחלק מהמעשים לו רק ידע."
מיכל, תודה על הכתוב
והנה שיר
לוּ יָדַעְתִּי אֶת מסעותיי
לוּ רָאִיתִי אֶת מַּעשָׂיי
לֹא הָיִיתִי הוֹלֵךְ עַל הַמַּיִם
כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי לֹא רָאִיתִי
וּמַרכּין לְפָנֶיךָ רָאשִׁי
גרא גינזבורג
איזה שיר יפה איריס, תודה.
מתאים לכל אחד- איך המעשים הטהורים מתכערים ופונים לכיוון שהעושה לא ידע ולא שיער.
נכון, מיכל, הוא היה מורה נאור, והיה יהודי, ובוודאי לא אשם בחשכת ימי הביניים של המתהדרים בשמו. הוא לא שלהם – הוא שלנו.
אם רצית לכתוב פוסט על הכנסייה והנצרות – הרי שההיסטוריה שחורה הרבה יותר, לא?
אבל גם אם מחר תקום דת קנאית של מתאבדים רצחניים שהקדוש שלהם הוא מהטמה גנדהי או גוטמה בודהה, לא אתן להם לקחת לי את מהטמה גנדהי או את בודהה.
ואשר לציטטות – מה זה אומר?
ישוע דיבר במטפורה וסמל, ועל כך עוד ארחיב. איש מתלמידיו לא עקר עין…
מה גם שהאוונגליונים הסינופטים שובשו ונערכו לא מעט, מיכל.
הי אמיר,
אני לא הולכת להתחיל מלחמת ציטטות – זה כ"כ מיותר וחסר טעם. יש בכל בשורה כיוון אחר והכיוון של מתי הוא כיוון שגם ראוי לצטט.
ימה"ב והעת החדשה מלאים בזוועה נוצרית – לא באתי לתת סקירה היסטורית. באתי לומר שישו ש-ל-י לא יכול להיות מופרד מזה.
שהוא גם סמל, לא רק דמות.
אני מאוד מקווה שאף אחד לא יקח את גאנדי לכיוונים שתיארת, אבל אם זה הי קורה חלילה ובשם אותו גאנדי חדש היו נרדפים במשך מאות בשנים על אמונתם, אך טבעי הוא שצאצאי הנרדפים יזכרו גם את גאנדי המעוות והסמלי. והוא יההי חלק מהאסוציאציות של חלקם בשומעם את המילה "גאנדי".
ובאשר לציטטות-
הויכוח על האוונגליונים ומשמעותם ארוך ופרשניו ההיסטורים רבים. לא הייתי קובעת את הדברים בנחרצות כזו. בעיקר על רקע כתות מדבר יהודה וכד".
גם אם זו מטאפורה, היא קיצונית כמטאפורה והיא מסתכנת בהבנה פשוטה של הדברים (הרי ישו לעג לפרושים על הפירושים שלהם שחורגים מפשט הכתוב, כך שאם בחר במטטפורה הזו מן הסתם יכול היה לחשוב על הסכנה – הוא או הכותב או העורך ואין לדברים סוף).
ולסיום – זהו ישו שלי. אישי. לא באתי לקבוע מסמרות בעניין (יש בגופו ובהיסטוריה שבעקבותיו די מסמרים גם בלעדי) אלא לתאר מזוית אישית. טבעה של זוית כזו שאין הסכמה לגביה וזה בסדר.
מיכל, ראשית כל, כל הכבוד שהרמת את הכפפה של ישו…
מבחינתי כדאי שנוריד את ישו מהצלב ולא נצלוב את צולבינו בעבר. כל זה מוביל למקומות איומים (והתנ"ך, עם הדת העברית, עם עין תחת עין ודאי לא מצטיין כדת האהבה)
הכפפה של ישו… היחפן עם הכפפות הלבנות…כמעט מצחיק.
לא טענתי שהתנ"ך נכתב בברקלי או שהוא טיוטא למגילת זכויות האדם. אין לי יומרה להיות עיוורת עד כדי כך.
יש לי יומרה לזכור. לזכור ולשנוא הולכים טוב ביחד, אבל לשכוח לא הולך, לטעמי, שום דבר.
לזכור לא בהכרח מביא לסליחה. מי אני שאסלח על כל מה שנעשה? ומדוע, בעצם?
קשה להפריד בין זכרון לשינאה אבל שווה לנסות.
ובאמת הגיע הזמן להוריד את המסכן הזה מהצלב – כל כך הרבה שנים והוא והפצעים שלו עדיין מדממים. אנשים באים, מתפללים ומנשקים ואף אחד לא מביא רופא ופשוט עוזר למסכן – נהפוך הוא – אוהבים אותו כי הוא נושא את סבל האנושות!
כל הכבוד לך שהגבת כי לי כבר אין כח. כן מחיתי על ישוב האתיופים בערים עניות ואחר כך טוענים שהם גזענים. הם לא תרבותיים בתגובות ומקוממים אבל איפה כל יפי הנפש שצריכים אותם?
לא ראיתי שהמוחים מאמצים משפחות אתיופיות לשבת ולחגים.
בקשר לישו בעלי היה נוצרי בגלגול הקודם שלו ויש לו המון מה לומר רק שאין לי כח להתפלמס הותשתי.
זה רע שהמיסיון מנסה להעביר אנשים על דתם , זה רע ששורפים ספרים, זה רע שיש עוני כזה צועק ואיש לא מתיייחס לבעיה אלא להשלכות שלה. התנצרות מצד אחד ודתיות פנטית מן הצד השני.
אני בהחלט חושבת שצריך להתאזן ולא להגרר לשפיטה כוללת. כל כוללניות הופכת לשנאת האחר בסופו של דבר ונגד זה אני כן מוחה.
תודה אביטל. את צודקת.
במוחים התכוונתי לראשי הערים האחרים שבקרו את ראש עריית אור- יהודה. אור יש או אין שם אבל אין ספק "שהרמה" נשארת ברמת- השרון.
מרשים וחשוב.
תודה אומי.
אני לחלוטין מסכימה איתך, מיכל.
המחאה על מה שקרה באור יהודה לגיטימית, אבל נעשית בפועל באורח מאד יאפי ומתנשא בעיניי.
ר"ל, כשנוח לכם, אתם נוסעים לשם, ומתייחסים לעיר רק כשיש לכם מחאה אנינה כלפיה.
יש לכם מושג לגבי חיי היומיום שם ?
במה חוץ מהמחאה המלומדת הזו הזדהיתם עד היום עם העיר הזו ?
זה חד צדדי ומריח מהתנשאות.
לגבי הברית החדשה אין לי שום, אבל שום ידע, לכן אין לי מה להגיב.
אני רק יכולה לומר שאם יש דת שמטרידה אותי יותר מהבעיות שיש ביהדות ובאיסלאם, זו הנצרות.
הדת המתועבת ביותר בעיניי.
הי רונית.
תודה רבה על התגובה.
מעניין שיש בך התסייגות כזו מהנצרות. על איזה רקע?
וחוץ מזה, אני מחזקת את ידייך בדרכך החדשה – לא הבנתי אם מדבר הוא באמת מדבר או הדרך החדשה.
רך חדשה זה מפחיד אבל גם מלא בתקווה ובציפיה – שאני מאחלת לך שתתגשם לטובה.
להתגשם לטובה זה לא תמיד להתגשם לחלוטין ולכן שלא יהיו סלעים גדולים בדרך, שרק תקווה רואה סלע כזה היא ישר מתנפצת. שיהיה טוב.
בחייך,
אם יש משהו גרוע יותר מרבני היהדות או מאיסלאם, זה הכנסייה וכל הזוועות שנעשו בשמה המצטדק עד היום.
אפילו בורה כמוני בענייני הסטוריה יודעת.
דווקא לא נורא אם כ"מחאה" על מה שקרה באור יהודה גם ילמדו הברית החדשה או כל דבר שבא לאנשים ללמוד.
האמת, גם לי לא היה מזיק, רק שאני עצלנית איומה בענייני ידע וספרות וקשקושים שלא מעניינים אותי באותו רגע.
אבל חלאס, כמה בועתיים יכולים אנשים להיות.
אפילו לירושלים כל כך הרבה מהתל אביבים לא יכולים להגיע, זה "רחוק" להם מידיי.
אח שלי גר במושב מטופח שקרוב לאור יהודה, מידי פעם הוא מספר לי על רשמים שלו מקניות שהוא עושה שם לפעמים.
לי בא לבכות מזה.
יקירתי,
מפאת עומס בעבודה, אאלץ לקרוא ולהגיב מאוחר יותר… שבוע טוב.
מיכל –
אני רוצה להגיב על החלק הראשון של הפוסט, כי הסכמתי שם עם עיקרי הדברים, במיוחד עם השורות:
"תופעה איומה ומכוערת. רחוקה מאוד מלהזכיר את המשטר הנאצי מסיבות רבות שלא אדקדק בהן, אבל בודאי איום לחשוב עלינו, שספרינו נשרפו בידי נוצרים , מגיעים לאותו מקום ברברי."
אני מגיבה כאן כדי לומר שגם לי לא נראה הטרנד הבלתי פוסק של השוואות לנאצים ולשואה ולשריפת אנשים בעקבות שריפת ספרים. אני חושבת שכולנו מסוגלים להבחנות קצת יותר מדוייקות מזה. צריך קצת להתאמץ בניסוח, וקצת להימנע מהתלהמות. זה לא יכול להזיק, גם לא לצד "הצודק".
ןלכן:
מכוער לשרוף ספרים. צריך לגנות את זה ולחנך עוד ועוד לסובלנות. ואת השואה והנאצים כדאי להשאיר לחוד, ולא לערב אותם חדשות לבקרים בדיון הציבורי. זה לא משרת העניין, וזה עלול אפילו להזיק לו.
תודה עדה. את צודקת שכדאי להניח את השואה בצד אבל מה לעשות שהיא בתוכנו, שהיא יסוד מכונן בזהות, אם נודה בכך ואם לא.
ולכן האסוציאציות שלנו דוהרות לשם, גם שלי.
אני לא מבקשת שלא נעשה השוואה כי זה כמעט בלתי אפשרי – הטראומה כאמור אתנו תמיד – אני כן חושבת שכדאי להיזהר מללכת מהר מדי ובהחלט כדאי לזכור שהיכן שיש עוני ותסכול יש מי שילבה אותם.
ולשם כך כדאי לעשות משהו לפני או תוך כדי, ולא רק למחות.
זה לא מפחית מחשיבות מחאה אלא מבקש עוד משהו.
מיכל –
כן, זה נכון. היא בתוכנו, וקשה להפריד, ובכל זאת צריך להיזהר, ובמחאה לא די.
אני רק רוצה להוסיף, שאופנת השימוש בשואה היא לא רק אצלנו, אלא גם, בין היתר, בחוגים מסויימים בארופה (ואני לא חושבת שזה בגלל שהשואה גם בתוכם) – למשל, אם אולי ראית את הראיון עם הסופר ג"ונתן ליטל במוסף האחרון של "הארץ".
והדבר השני שאני רוצה לומר, כדי להבהיר את הצורך בזהירות בתחום הזה, הוא, שכשצועקים כל הזמן "זאב זאב", אנשים מפסיקים להיזהר מפניו, וגרוע מזה – הם מתחילים לחשוב שאולי הזאב לא נורא כל כך.
ואת כל זה אני אומרת לא משום שהתרשמתי שאת לא נזהרת. להיפך, דווקא נראה לי שאת כן נזהרת, וזה מה שמצא חן בעיני במה שכתבת.
את צודקת עדה.
באירופה לטעמי השימוש האינפלאציוני בשואה דווקא מובן – אם עמידה במחסום היא כמו עמידה בתור לתאי גזים – אז מה רוצים מאבותינו האירופאים?
זו דרך לגמרי לא רעה להתמודד עם העבר האירופאי. כי מה עוד נותר להם?
או לחיות בהכחשה (ורבים חיים כך לא רע בכלל), או לרדת מהפסים, או לבכות ולכפר כל היום או להגיד – בסך הכל הקורבנות לא הרבה יותר טובים מהתליינים.
וגם אנחנו צריכים איכשהו לעבד א מה שאי אפשר לתפוס והמחושים שלנו מחודדים למי שלא חושב כמונו ובכך אנחנו באמת מוזילים את השואה.
אני משוכנעת שהוא מתחלחל מכל הפשעים שנעשו בשמו. קריאה בבשורת מתי, שהיא היחידה היותר "אובייקטיבית" מראה איך תלמידיו, כולל פאולוס, עיוותו לחלוטין את משנתו היפה וההומנית. כה חבל. כואב הלב על ישוע היפה של הבשורה הראשונה, שהולך ומסתרבל על פי פרשנותו השוביניסטית של פאולוס.
והציור מקסים.
ושריפת ספרים היתה תמיד, בכל מקום ובכל תרבות, היא לא נחלתנו. היא הרס תרבותי שמאפיין כל מקום נחשל ומלא כעס.
הי יעל
אני סבורה שתורתו הבראשיתית יותר מורכבת ומלאת סתירות – אולי כי ההיסטוריונית שבי לא אוהבת ללכת לישון.
בכולופן דבריו אינם דומים לזוועות שבאו אחר כך.
או לקישוט הבארוק הגרמני התפלצתי -"עניי הרוח" עאלק. מרוב זהב מסתנוורים.
הנורא בשריפת הספרים בימ"הב הוא שזה לא איזה גי"נג"ס חאן – אלא האליטה המשכילה – ראשי הכנסיה – זה מה שמחריד.
אפילו בתרבות אין מפלט מהרס תרבותי.
זהו, שגם האליטא מלאת כעס ושנאה, ונחשלת תרבותית כמעט תמיד. כך זה בעיני לפחות. נאורות זו המצאה אנושית, ז"א להד"ם.
ואם שבים וקוראים בתורת ישוע מתבהרות הסתירות. לפחות כך קרה לי.
טוב יעל – אני דווקא בעד סתירות. זו אמונה ולא קורס אנאליטי. סתירות זה טוב.
בכל דת יש כמה קווים וכמה נהרות שמתפצלים וצריך לבחור מהו הזרם המרכזי שלך ומה אומרים לך נהרות שפונים לדרך הפוכה מזו שבחרת.
מיכל,
סופסוף התפניתי לקרוא את פוסטך.
אני ממש מסכימה איתך בנודע לאור יהודה. השימוש בשואה ללא ספק מיותר ומעוות (אני גם הסתייגתי מהשימוש שעשה נתן זהבי במאמר שהבאתי בפוסט אצלי, בתגובות) אם כי, מה לעשות, זו האסוציאציה הראשונה שעולה מצפייה בתמונות האלה.
אין ספק שנעשה עוול מדיניותי כלפיי תושבי אור יהודה. צריך לטפל בזה. אם הייתי אמונה על תקציבים לעיריות הייתי דואגת לזה. הייתי גם דואגת להביא לפיטוריו של סגן ראש העיר הזה שמוביל אותה למקומות אפלים ביותר.
לא חולקת על דעתך.
בנוגע לציטוטים שהבאת מהברית החדשה – מהתנ"ך מהברית החדשה ומהקוראן אפשר לצטט אין סוף דברי שטות והבל (כמו גם יופי וחוכמה עמוקה). ללא ספק ניתנו גם פרשנויות מעוותות לכל אחד מספרי הקודש הללו.
הי שירה
נו תראי, רק כתבתי מה שכתבתי והנה מכת חשמל מטעם חברת החשמל הביאה למחלה אנושה למחשב ועכשיו אני עם איזו גרוטאה חלופית.
ברור מה אבות הכנסיה היו אומרים על זה.
אני מסכימה איתך בכל למעט עניין הציטוטים –
גם אם כותבים שטויות – ולא משנה מי- השטויות הללו הן חלק מהתמונה. הן שטויות קאנוניות ולפעמים יש להן מחיר לא שטותניקי בכלל. ולכן גם לשטויות, לעיוורון לכל אלה – צריך להיות מקום.
נכון, מיכל, הסכנה היא (כמו שלא מעט אנשים עושים) היא לא להבדיל בין היופי לכיעור, בין דברי ההבל לדברי החוכמה. שם הסכנה נפיצה ולצערי, נפוצה.