בננות - בלוגים / / נפגעי פעולות איבה
מיכל ב.
  • מיכל ברגמן

    בת 38. גרה במודיעין. בת יחידה בבית של שלושה בנים  ובעל. למדתי היסטוריה, תולדות האומנות וחינוך יהודי. מאיירת, מכבסת, עובדת, מקנחת אפים, מומחית בהכנת פתיתים, שובתת בכל שבת, משתדלת לשמור מצוות, נפרדת מהאורתודוכסיה לאט אך לא בצער, רצה לצייר בין לבין. http://www.bananot.co.il/articles/1220 http://ein-hod.israel.net/guest/bergman/index.html

נפגעי פעולות איבה

 

הלכתי לגן יונה כשהייתי בת שלוש וחצי. זה אומר שביום הזיכרון לחללי צה"ל הייתי בת ארבע וקצת. בחולצה לבנה ובחצאית כחולה הגענו לחלוק כבוד לנופלים ב"גן הגיבורים" , מרחק חמש דקות הליכת מבוגר מהגן. בשבילנו זה היה מסע לסוף העולם.
אני זוכרת את הזרים העגולים ואת הפרחים היפים.
אחר כך מגיעים טקסים בבית הספר ובתנועה. נפגשים ביום הזיכרון. שרים את הרעות ונושאים את זכר האח הצעיר יהודה. נזכרים ודומעים וחרדים לעתיד ככל שמזקינים וככל שהנופלים נהיים צעירים יותר. וככל שיש לך ילדים משלך. מרגע האולטראסאונד המבשר – "יש לך בן".
יש לנו טקס ואנו נאחזים בו כי הוא מחסום מפני הלא ידוע ואיזו משענת רעועה לצער.
 
לפני כמה שנים, הוחלט שזהו גם יום הזיכרון לנפגעי פעולות איבה.
כך נוספו לצעירים יפי הבלורית זקנות ובידיהן סלי שוק, ילדים שעל שפתותיהם קטשופ של פיצה ועוד אדום. איתם תלמידי בית הספר ואנשים שהלכו לעבודה ולא חזרו.
אנחנו לא מתרגלים אליהם. האזכור שלהם צנוע מאוד.
אין לנו עדיין דרך לציין את זכרם.
לחלק מהם משפחות שלא מתנסחות בעברית רהוטה,
שרגילות לגילויי צער וזיכרון אחרים.
 
בשנים שכלתה רגל מן השוק ואימה מילאה את חיינו, כשעוד זה מדבר וזה בא, בימים ההם הרגשתי שאין לי מקום לעוד בשורות , לעוד הלוויה, לעוד תמונות קפואות שלצידן סמל המדינה. הפיגועים התערבבו, ולא יכולתי להכיל אותם עוד.
תמונה אחת אני זוכרת.
אירה נלימוב מחבקת את ארונותיהן של יוליה וילנה, שתי הבנות שלה שנהרגו בדולפינריום. בנות 16 ו-18 היו וכך הן תשארנה.
אני זוכרת אותה בוכה ומחבקת ולא רוצה להיפרד. 5 שנים חיו עד אז בארץ, עם אח קטן וסבתא. דירה קטנטונת ועבודה לא קבועה במזנון משרד החינוך. הבנות יצאו לבילוי. אהבו לבלות ולצחוק – כך סיפרה האם. עזרו לה ודאגו לעצמן בשעות הארוכות שעבדה.
 
אירה נלימוב היא ישראלית מרגע שכף רגלה דרכה כאן. לא בדם נקנית הישראליות אלא במדרך כף הרגל, כרות בשעתה. הלוואי ותמצא מעט נחמה בחייה. היא וכל הדומים לה – "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ". 
 
 
 
 
 
 

 

24 תגובות

  1. משה יצחקי

    איתך בתפילה ובתקווה זו

  2. למרבית הצער, מיכל, אין כמו המוות להפוך את נרדפי הרבנות ומשרד הפנים לישראלים כשרים. כדאי שנמצא מהר גם כמה דרכים אחרות.

    • מיכל ברגמן

      אתה כל כך צודק. 3 שנים אני עובדת במקום של פונים המומים שמגלים שהם מספיק יהודים למות פה אבל לא מספיק יהודים לחיות כאן. הכעס שלי רק הולך וגדל – בעיקר עלינו שלא נלחמים מספיק על הפרדת הדת מהמדינה.
      ועל היהודים שהופכים את יהדותם לדבר מאוס כל כך.
      וזה כמובן לא קשור רק ליהודים – אחת הבושות האיומות שלנו היא ציד האדם שנערך ברחובות דרום ת"א – מספיק שעורך כהה או שעיניך מלוכסנות כדי להפוך לצייד.
      אני רואה בזה חרפה אישית שלא עשיתי שום דבר בעניין. אחד החטאים הכבדים שחטאתי אם לא הכבד שבהם.

  3. אסתי ג. חיים

    את כל-כך צודקת. אחרי הפגוע האיום ההוא ביקשתי ללכת לביתם של הורי הנפגעים, להשתתף עמם בצערם האיום, לתת להם מעט מתחושת השייכות שהיתה חסרה להם. אספתי כמה סופרים, והם הביאו אחרים, וכך יצאנו קבוצה נכבדה מאוד, וביקרנו גם בבית ההוא, בשכ" התקווה, שהדבר הבולט ביותר בו היה העוני, מן עוני ריק וחשוף ותחושת תלישות ואובדן. הצער התחבט בין הקירות הריקים, ואנחנו ישבנו שם, בין השכנים מחבר העמים, ולא ידענו מה לומר. היינו גם בבתים אחרים, אבל הריק בבית ההוא של נלימוב צעק אל השמיים. חזרתי הביתה בערב, ולא ידעתי נפשי. המועקה ליוותה אותי זמן רב. את הבנות אי-אפשר להחזיר. אני מקווה שהעליבות הנוראה ההיא תוקנה, כי לגור ככה, בדירת חדר ריקה מעל לדוכן בשוק התקווה זה לא מתכון טוב לתחושת שייכות.

    • מיכל ברגמן

      התגובה שלך ריגשה אותי מאוד. לדעת שיש שעשו משהו. אני לא עשיתי כלום וזה נורא.
      האימא קיבלה עבודה קבועה במשרד החינוך בהוראת לימור ליבנת עוד בזמן השיבעה.
      אחר כך קיבלו דירה מרווחת יותר בשכונה מבוססת יותר. אבל, כמו שאמרה האימא, הבית הקטן היה מלא חיים ועכשיו דממה. היא חשה שייכת לכאן. אני מקווה שנגיע לימים שברגע שאדם יגיע הוא יהיה שייך לפחות בעינינו, שלא יצטרך להוכיח את שייכותו בדם.

  4. סבינה מסג

    אני חיה בלי טלויזיה ולא ראיתי את התמונות שתארת. אבל היו כמה שנים שגרתי בתל אביב, ופעם זה היה על יד דליה רביקוביץ. הכרנו מקודם ועכשו התיידדנו. הייתי מוציאה אותה, כמעט בעל כרחה, לטיול לילי בטיילת (שליד בתינו) ופעם ישבנו על הספסל ליד האנדרטה, בדולפינריום, בשתיים בלילה, כשאנו אורחות לחברה לאחד האבות השכולים ששמר שם על אש התמיד. דליה הפנתה את תשומת ליבי לפרחי ברזל שהיו שם.וכשעבר מעלינו מטוס בדרכו ללוד, אמרה: מסכן, מישהו חוזר לארץ.

    • הורים שומרים על אש התמיד
      כמה נורא

      ואיזו דרך ראייה עצובה של החיים כאן

    • מיכל ברגמן

      כל כך איום. גם הטרגדיה של דליה רביקוביץ וגם האבא הזה.
      אני כמעט ולא מגיעה לאיזור ההוא. כשיוצא לי אני מסובבת את הראש לצד השני.

  5. איך כתבת יפה, מיכל, וגם נכון.

  6. מיכל, הלוואי ותפילתך תמצא את דרכה אל המקומות המתאימים. נפגעי טרור רק השנה אוחדו בטקסים עם חללי המלחמות.

  7. אמירה ראויה, ובמקום. כל כך הרבה עבודה עוד צריך לעשות בארץ…

  8. גם לי הייתה תלמידה שנפגעה בפיגוע בדולפינריום.

    מה עשיתי?
    נתתי כסף לאיזה אישה בחולון שהראתה לי תמונה של הבת שלה שפצועה קשה כבר שנים ( בפיגוע ההוא) .

    אין לה מה לאכול והיא ביקשה עשרים ש"ח מכל מיני אנשים ברחוב אז נתתי.

    אחר כך חברה אמרה לי שאולי מדובר במתחזה , אבל אם לא תאמיני לאיש לאן תגיעי?

    • מיכל ברגמן

      תודה לבנה.
      אביטל – מי שמגיע למצב שמראה תמונה של ילדה פצועה – נכון או לא נכון – מגיע לו 20 ש"ח.

  9. יעל גלוברמן

    אני איתך.

    ו-גם הכתיבה שלך היא עשייה. כמובן שזה לא מרפא אבל אולי זה קצת עוזר.

  10. יעל גלוברמן

    אני איתך.

    ו-גם הכתיבה שלך היא עשייה. כמובן שזה לא מרפא אבל אולי זה קצת עוזר.

  11. אני זוכרת את הטרגדיה הזו, את האימא מחבקת את הארונות של בנותיה. הפיגועים האילו הביאו עימם גם את המוות וגם את האימה, בכל מקום שלא הולכים אליו הפחד שולט בכל רמ"ח איבריו של האדם. מדינת ישראל הפכה להיות לב הכאב והשכול, חפיסת אדמה קטנה שמחלחלים בתוכה יותר מידי דם.

    • מיכל ברגמן

      תודה ליעלות.
      אם יש קצת נחמה בעולם – הלואי ובאמת היא תגיע למשפחות האלה. והלואי ולא יהיו לנו עוד משפחות כאלה.

  12. שירי רבר

    צפיתי היום בערוץ 8 והראו קליפים של ההרוגים בפיגועים הרבים מדי. כל כך עצוב. ממש ילדים. מראים אותם צוחקים ומחייכים. מלאי חיים.

    אני זוכרת את ההתבגרות שלי בצל הפיגועים. עד היום אני מפחדת לנסוע באוטובוסים ולשבת בבתי קפה מלאים.

    את הפיגוע בדולפינריום אני לא אשכח. ישבתי עם חברים בנווה צדק ופתאום שמענו פיצוץ גדול. התכוונו לצאת באותו הערב.

    • מיכל ברגמן

      אני זוכרת שאמרתי לבעלי שלא ברור לי איך אפשר להתבגר בתקופה כזו – שכולם בחרדה, שאי אפשר סתם להתפלח מביה"ס , לעלות על אוטובוס ולרדת בים. או לעלות לגג של דיזונגוף סנטר. שהכל מפחיד ומאיים.
      שגוזלים נעורים.
      בשבת של הפיגוע ירדנו למטה עם הבן הבכור שלנו שהיה בן שנה וחצי. הייתי בהריון מתקדם והשכנים בחצר דיברו. הם סיפרו לנו ואמרו שהיו הרבה צעירים.
      במוצאי שבת ראינו ושמענו.

      • שירי רבר

        לי היה מאוד קשה להתבגר ככה. פחדתי פחד מוות ועד היום קשה לי להיות במקומות הומים או באוטובוסים.
        היו לי חוויות רעות מזה.
        אני מתפללת שלילדים שלי זה לא יהיה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למיכל ברגמן