הבוקר בא כל כך מהר

יום שישי בלילה. העברנו ביחד ערב שישי שלם בלי לריב. אכלנו בשקט מול הטלוויזיה, התאמצנו לחייך ואפילו לא ניסינו לדבר. ערב שקט. 
הוא פרש לישון מוקדם. אני נשארתי בסלון. ניסיתי להתרכז בחדש של הרלן קובן, אבל בלא הצלחה יתרה. זפזפתי בין הערוצים, נתקעתי כרגיל על תוכניות הארכיון של ערוץ 1 ושקעתי במחשבות. האולטימטום שנתתי לעצמי עומד לפקוע. החלטתי שזהו שישי הגורלי. הלילה אני מחליטה עם עצמי מה אני רוצה. ולגביו… אין לי מושג מה הוא רוצה. לו רק הוא היה מדבר, משתף. אני כבר לא מצליחה להתקרב. הכול כל כך מלאכותי בינינו, כל כך שביר ועדין. אני כבר לא מסוגלת עם קליפות הביצים הללו. רוצה להניח רגל יציבה ובטוחה. 
אבל הייתי עייפה מדי, בעיקר נפשית. רק רציתי לישון. רציתי גם חיבוק, אבל ידעתי שזה יותר ממה שאקבל. על דברים אחרים אני בכלל לא מדברת. 
נכנסתי למיטה, גיא שכב מכורבל בצד שלו. טפחתי לו קלות על השכם ומתוך שינה הוא מלמל. "גיא, גיא"… אפילו לא ידעתי מה אני רוצה לומר, אבל רציתי קצת, לרגע, להרגיש בזוג. "גיא, אולי נעשה מחר משהו נחמד? אולי נעשה איזה פיקניק בפארק?" "בסדר, בסדר…" הוא מלמל וחזר לישון. התהפכתי גם אני לצד שלי ונרדמתי. 
בשבת בצהריים מצאתי את עצמי בפארק הירקון, יושבת על שמיכה מרופטת ואוכלת חביתה קרה. שוב שתקנו. בחוץ היה חמים, אבל אני רעדתי, מבפנים ומבחוץ. ידעתי שרגע האמת הגיע. 
"גיא, אני רוצה שניפרד." גיא הסתכל עליי, כמו המום מהאומץ שלי להגיד דברים שהוא עצמו כל כך פחד לומר. ניצלתי את השתיקה שלו כדי להמשיך. זה היה נאום ששיננתי אותו בראשי חזור ושנן, ידעתי כל פסיק, כל טון, כל בליעת רוק. 
"אני לא יודעת מה קרה לנו. עד לפני חצי שנה היינו על האולימפוס שלנו. לא יכולתי לחשוב על עתיד שבו אתה לא איתי. במשך שנה וחצי התבגרנו ביחד, התעצבנו ביחד, רצינו אותם דברים, אבל איפשהו במהלך הדרך, התחלנו להתרחק. אני כבר לא זוכרת מה זה קשר חף ממריבות, מעוינות, ממרמור. אולי אם היינו מדברים יותר, משתפים יותר, זה לא היה קורה, אבל זה קרה והלוואי שהייתי משוכנעת שהפערים האלה שנוצרו ניתנים לאיחוי, אבל אני די בטוחה שלא. לפעמים אתה מסתכל עליי במין מבט כזה שאני רואה בו סלידה יותר מאשר אהבה. לפעמים אהבה נגמרת ויכול להיות שזה מה שקרה לנו. אני עדיין אוהבת אותך, אבל לא מספיק, לא בתור חבר. אני לא מסוגלת לחשוב על חיים בלעדיך, אבל אני גם לא יכולה לחשוב על חיים איתך. אני נובלת. אתה נובל. אנחנו מתנהגים כמו אנשים שנשואים כבר 30 שנה. יושבים ואוכלים מול הטלוויזיה. מעבירים מלח מאחד לשני. אין כבר חום, אין קרבה, אין אפילו סקס. נראה לי שזהו. באמת."
פתאום ראיתי משהו שחרך לי את הלב… דמעה עגולה על לחיו של גיא. זה נגע בי יותר מכל דבר שיכול היה לומר. דמעה אחת שאמרה כל כך הרבה. גם לו כואב, גם הוא מאוכזב, גם הוא מפחד מחיים בלעדיי.
ידעתי שהוא לא מסוגל לדבר בינתיים, לא על זה. הוא העדיף להתמקד בעניינים לוגיסטיים. איך תמיד בנים בורחים לזה, טריטוריה נוחה. הוא אמר שלמחרת יעזוב את הדירה. הוא מעדיף שאני אישאר בדירה. הוא יחזור בינתיים להורים עד שימצא מקום אחר. את חלוקת הרכוש נשאיר למועד מאוחר יותר וממילא הוא לא צריך שום דבר בינתיים. הוא יארוז לו תיק קטן.
לילה אחד אחרון ביחד – זה כל מה שנשאר לנו. כל הלילה הרטבנו כריות, מחינו דמעות, ליטפנו ונצמדנו. אף אחד מאיתנו לא ישן. אף אחד גם לא דיבר. כאבתי, אבל נעטפתי בשלווה, ברוגע, בשקט. התענגתי על הלילה האחרון הזה שעבר במהירות ומצא אותי בבוקר שוכבת לבדי על המיטה ותוהה מה צופן בחובו העתיד שלי.