תהרוג אותי וזהו מתרגמת, כותבת בתחילת דרכה
לפעמים הרכבת דוהרת וגם מחסום פלדה עצום לא יעצור אותה. כך נראית הידרדרות של קשר, כך היא מרגישה. ואתה יודע שבסופה של ההידרדרות תהיה התנגשות עצומה שתרעיד עולמות, תהדהד ולאחריה שום דבר לא ידמה למה שהיה קודם.
לפעמים ההידרדרות כל כך מהירה עד שתמונות מחיי זוגיות עוברות אל מול עיניך בזו אחר זו, סיטואציות יומיומיות, כרונולוגיה של התפתחות הקשר, אפיזודות שנשכחו ואפיזודות שלעד יישארו חקוקות בלבך.
אני לא זוכרת מתי זה קרה, אבל בוקר אחד התעוררתי ולא הכרתי את עצמי, לא הכרתי את מי שהפכתי להיות ויותר מכך – תהיתי מי זה הזר הזה שנוחר לי במיטה. הזכרתי לעצמי שהוא לא זר, הוא בעצם בן הזוג שלי בשנתיים האחרונות. מהרגע שהספק ניטע, הוא מכה שורשים ותהליך בירוא אינו אפשרי.
אני יודעת שגם הוא עובר תהליך דומה. וכרגע שנינו לא מספיק אמיצים כדי להסתכל זה לזה בעיניים, לדבר בגלוי על הפערים שנתגלעו ולדסקס את יחסינו לאן. ה"לאן" הזה מפחיד מדי כי ברור לנו שמדובר על שני כיוונים שונים. ובינתיים כוח האינרציה גורר אותנו איתו בשגרה מוכרת מדי, משעממת מדי, חסרת ריגושים, עמוסת ויכוחים משניים יותר ומשניים פחות.
לפעמים הוא מסתכל עליי עם סימני שאלה מנצנצים בתוך האישונים. לפעמים אני מחזירה לו במבט עוין, מלגלג. זה לא יוכל להימשך עוד זמן רב, אבל אני מניחה שלשנינו חיי הרווקות לא ממש קוסמים. הזוגיות מוכרת מדי, הבדידות נשכחת מדי, ארץ זרה שבה שנינו נהיה אבודים, לפחות בהתחלה.
אנחנו ביחד כבר שנתיים, פחות או יותר. שנינו כבר לא זוכרים את התאריך, שנינו כבר לא ממש חוגגים את ה"אניברסרי" החודשי שלנו. הכרנו באוניברסיטה, החלפנו מבטים מעל ערמות ספרים בספרייה. נהגתי למצמץ לעברו בחינניות ובסופו של דבר זה עבד. יצאנו במשך כמה חודשים עד שהחלטנו לעבור לגור ביחד. שנינו היינו סטודנטים שחוקים ומותשים, עבדנו שעות רבות כדי לצוף מעל המים, אבל בסוף כל יום – חגיגה. הזוגיות פרחה ולבלבה, כל הקיטש ועוד יותר.
כשהסתיימו הלימודים עלתה השאלה הגדולה – האם לעבור למרכז הארץ, אזור האפשרויות הבלתי מוגבלות מבחינת תעסוקה. קצת חששתי מתל אביב, יצא לה מוניטין של עיר הורסת זוגיות. שמתי את החששות בצד ועשינו את הצעד. עברנו לגור בצנטרום של הפיילה – מטר מדיזנגוף סנטר בואכה "הבימה". שנינו התאהבנו בעיר הזאת כמי שמגיעים מערים קטנות ומשמימות. ההתלהבות מהעיר החליפה לזמן מה את האווירה המעט עכורה בבית. אבל האווירה המעט עכורה בבית שבה לתפוס את מקומה של ההתלהבות מהעיר ומצאנו את עצמנו הולכים ודועכים, שנינו ביחד וכל אחד לחוד.
אני יודעת שאסור לפחד מהלבד. אני רוצה לדבר איתו ואני לא יודעת מה לומר. כי אני יודעת שכך מרגישה תחילת הסוף. הפחד מזדחל ללבי, לפעמים האהבה אפילו שבה וממלאת את לבי, אבל זה רגעי. אני יודעת שהזוגיות מתה, רק שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לקרוא לילד בשמו. ולילד הזה יש שם מכוער – פרידה.
אבל אם כבר לבד, אז שיהיה בתל אביב…
היי גלית,
כמו תמיד, הכתיבה שלך יפה, קולעת ומרגשת. את מתנסחת היטב וקולעת בדיוק… המשיכי!!!
מחכה לפוסט הבא! 🙂
רוני, תודה. שמחה שאהבת.
הפוסט הבא יגיע בקרוב 🙂
ברוכה הבאה, גלית, מאחד שגם כן חוגג כאן,
ב"מיומנו של אנרכיסט".
חנוך היקר,
אתה אכן חוגג כאן 🙂
גם פה, כמו שם, אקרא אותך!
כל כך מוכר וכל כך עצוב.
תודה.
כולנו חווינו את זה באיזה שהוא שלב,
גם הרווקה שלי. אבל היא תתגבר.
שיהיה בתנועה…
– עדיין בירושלים.
ואיזו תנועה זו הולכת להיות…
גליתי,
מחכה לפוסט הבא, השארת טעם של עוד.
אהבתי מאוד את הכתיבה. קלילה, אבל עם זאת מיישרת עיניים לחדרי החדרים של האינטימיות, שלא מדברים בה בדרך כלל, אלא באמצעות האשמות, מי לא היה בסדר. ומה זה בסדר?
ובדיוק על הסדר דיברת , הדבר נגלא כמוחבא מתוך הטקסט. על הפירוד מתפאורת ה 'בסדר ' שמופיעה אי שם בזוגיות ( שהיא שם נרדף לסדר ) הנטועה כגן נצחי לכאורה בכולנו.
סיימת באופטימיות : ' אני רווקה אבל בתל אביב '.
אני סופר בהתהוות, וכותב בדיוק על הדברים האלה.
הייתי רוצה לשאול: מה טלאי הקשרים שמודבקים ברווקות שאחרי מגלים לך?
האם את האדם שנשאר מאחור והוחלף באחר שעומד ממול?
האם את האהבה שבך, שנאחזת רק במידות האדם שמול?
גלית, כתיבתך העלתה בי סקרנות עמוקה שאי אפשר להרים או לקנות בקרן רחוב.
נוגע.