קודם תלמדי לשחק ברידג'

היא נהגה להסתדר די מצויין עם עצמה ובביתה עד אז, עם תעצומות נפש שאני כמעט
ולא מכירה, להצליח להיות לבד גם ימים שלמים ברצף, מבלי להתחרפן.
(עם יד על לב, מי מבינינו יכול ?).
רק שהמצב הבריאותי חייב.

הלכתי לבקרהּ וקצת לעזור, כיומיים אחרי המעבר.
ירדנו למטה לקפה ועוגה, ומשם נשאבנו ללא יכולת ערעור ע"י הקבוצה השלטת במקום כנראה,
היישר להיכל הקודש הטבעי למקומות מעין אלה, הלא הוא חדר הברידג'.
סבתא שלי עוד ניסתה למחות ולומר שלא גמרה את השטרודל, אבל הצלחות פונו והורחקו
מאיתנו בבוז, ולנו לא נותרה ברירה אלא לנסות ולהשתלב.

במידה מסויימת היא הרגישה כמו ילדה חדשה בכיתה א'.

קומץ מבוגרות שליטות (זקנות-אלפא, כיניתי אותן ביני לבין עצמי) מיד תפסו עליה פיקוד,
ואמרו לה לא לדאוג, שהלימוד עליהן.
לסבתא שלי האמיצה לקח בדיוק שתי דקות להתעשת ולעמוד מחדש על זכויותיה
שלא להיות חייבת לעשות דברים שהיא לא רוצה והתריסה כנגד זקנות-האלפא הדעתניות:
"אני לא אוהבת את המשחק הזה, ואני לא חייבת ללמוד אותו אם אני לא רוצה !"

הס הושלך באולם הברידג'.
כמה אחראיות משמרת נצפו קופאות על עומדן מאימת העומד להתרחש מצידן
של זקנות האלפא, ולא העזו למוש ממקומן, על אחת כמה וכמה לומר דבר מה מפייס.

שתי הקבוצות עמדו האחת כנגד השנייה, בידיים משולבות ובדממה מקפיאת דם.

גם הנוכחות שלי עצמה ירדה למינימום, ולא בדיוק הועילה.
זה היה הרגע הזה של סבתא שלי לבדה מול זקנות-האלפא.

והיא צלחה אותו.
היא הביטה באומץ בעיניהן של הדעתניות ולא משה ממקומה. גם הן לא.
לאחר קרב מבטים שארך כמספר שניות, בו חשבתי שאני עומדת לגסוס מאימה,
הנידה לבסוף בראשה, בניד כמעט ולא מורגש לעין בלתי מזויינת, השליטה-האם של הקבוצה,
ובזאת נגמר מיצג האימה.
כולם חזרו לנשום, כל אחד עפ"י יכולתו ,
וסבתא שלי, בהינף ניד ממש, הפכה לאלתר לאחת מהחבר'ה.

נגמר הזובור, כך הבנו בדיעבד.
החל מאותו יום, ביססה סבתי לעצמה מקום של כבוד בחבורה האימתנית,
ומעתה היא דיווחה שאף אחד לא העז יותר להזכיר את המילה "ברידג'" לידה, 
ומעמדו של משחק הברידג' בקרב החבורה אף החל מעט להתערער.
אם מישהי חשבה להתריס על כך או למחות בעדינות, הרי שזכרון האימה של קרב
המבטים שלא יישכח, עזר לה מיד להתחרט על עצם המחשבה, וזו סיימה לשתות את הנס-בחלב
שלה, משל היתה שייכת לקבוצת המסכימניות הכנועות-יותר במקום.

למורת רוחי הפרטית, ממני יראות מעט פחות חבורת השליטות, ועל כן בכל ביקור תמים ושוחר-טוב 
שלי במקום, מציתות האלפות מבטי-אש כלפי מידי פעם בפעם, לזכר הקרב ההוא בו נכחתי,
וברגע שאני מפנה את תשומת לבה של סבתי לכך, הן מיד מפסיקות.

מאז אני לא מעזה להלך במסדרונות ההם לבדי, וקובעת עם סבתי כבר בכניסה, לבל אתקל
במי מהן במעלית או חלילה באיזו סמטא אפילה, בואך חדרי הברידג' הזכורים לדיראון.

כל שאר הנכדים, הרי הם בני דודיי, הונחו מבעוד מועד על ידי במי לא כדאי להם להיתקל,
ומה לא לומר בשום אופן בסביבה של מי.

ככה יצרנו לנו כולנו סוג של דו-קיום שבשתיקה עם תושבי המקום, 
עד שלאחרונה, הענוג יותר מבני דודיי חזר קצת חיוור מאחד הביקורים.
משנשאל על כך, מלמל משהו על רמי, אבל זה קצת היה גדול עלינו אני חושבת, 
ועל כן שכחנו מיד ובהחלטיות ובפה אחד, ואנחנו ממש לא מבינים על מה אתם מדברים.