אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
לפעמים את מובלת אליי
אפופת בשמים קשים
ובגדייך עטויי ריחות נפטלין
או מה שאת לא שמה שם
בכדי לשמר.
וכשאת שם, את לא לצד או ליד,
את בקרביים,
בעורקים, בריאות, בורידים, בשיער,
בלב שאין בו דבר מלבד
את ואת ואת ממוסגרת בעשרות לבבות מרצדים.
איך יישאר משהו
מלבדך
במקום שאין בו אותך ?
רוניתי, אני חושבת שאני צריכה ניקוד. (למשל, לשמר, או לשמור. שמים-רקיע או בושם ברבים, בעיקר בכותרת, בשיר זה יותר מובן, אבל בכל זאת)
לי עולה נורא חזק תמונה של סבתא שלי, למרות שלא נראה לי שהיא ידעה מה זה נפטלין.אבל גם לסבתא שלי היה ריח נורא נורא מיוחד שחוזר אלי בהקיץ, ובכלל אני חולמת עליה הרבה בהקיץ. וובקריאה עולה הדימיון לסבתא, ואני מרגישה ויודעת שאני נורא דומה לה. בקיצור מרגש אותי, גם אם לא התכוונת לזה.
גם לי זה הזכיר את סבתי ובכלל ריחות מאוד פועלים על הזיכרון הם הטריגר שלו
כן, חנה,
ריחות הם מנהרת הזמן.
הי איריס,
אני לא יודעת לנקד, אז אני חוסכת מכם וממני.
ודאי ש"בשמים" במובן של בושם ברבים ו"לשמר" ולא "לשמור".
אולי אנסה לפעמים את התוכנות האוטומטיות, אם זה יוכל לעזור.
שמחה שעורר נוסטלגיה לסבתא.
מבחינתי הכי חשובות שתי השורות האחרונות, שצריך לקרוא לאט.
לֹא פְּנֵי פּוֹקֶר, פְּנֵי בָּצָל:
אֶלֶף קְלִפּוֹת הָיוּ לָךְ,
אֲבָל לָנוּ הוֹרַשְׁתְּ רַק צְרִיבָה וּדְמָעוֹת
וְאֶת הָרֵיחַ הַהוּא
הַמְּפָעֲפֵּעַ בְּדָם יְלָדַיִךְ.
מקסים, ארז אחי. פשוט מקסים.
ורוניתי, לא הגבתי לשורות האחרונות, אבל קראתי אותן לאט, והן מאד מרגשות, והן בעצם הכי סבתא שלי. יום טוב, מתוקה.
קראת לאט, איריס 🙂
זה חמוד, אני מאמינה לך.
נזכרתי שפרסמת כאן תמונה של סבתא שלך וזה היה פוסט מאד מיוחד שמתתי להגיב בו, אבל אז חסמת לתגובות.
אתן דומות.
אבל גם אהבה, המון המון אהבה, ארז.
וכן, יכולה להזדהות גם עם שירך המנוקד.
כיצד מנקדין ?
תן תקציר.
🙂
רונית,
המהדרין משתמשין בנקדן או בדגש, שהן גונבות (על משקל תוכנה, חומרה וכן הלאה) איכותיות המסתובבות אצל רבים וטובים מאיתנו.
לאלה שידם אינה משגת, יש ניקוד צר ואות לחץ בשרת המקוון הבא:
http://www.snopi.com/ptp/ptp.asp
ארז
נ.ב. המון-המון אהבה? איפה מחלקים? למה לא הודיעו לי בזמן? ואחותי איריס אליה הייתה אומרת "תמיד דופקים את הבולדינים" (לא זו לא שגיאה: בּוֹלְדִינִים)
הי ארז.
ניסיתי את הנקדן הזה עכשיו,
וכבר העתקתי לכאו כולל הניקוד, אבל משום מה זה לא התעדכן, אז כנראה שניקוד לא נדבק אליי טוב.
ולגבי המון-המון אהבה: יש כל הזמן, כאן כאן כאן.
תן, תקבל, אבל תן תן תן, זו הנוסחא שלי, לא שאני טובה בזה.
חזק מאוד רונית, העלה בי התרגשות, אני דווקא חשבתי על אמא שלי, שאני מלאה בה, אבל אין לי אותה{היא קיימת אבל, טוב, קשה להסביר..
חני, זו את ?
(שוב לפי הסוגריים המסולסלים),
תודה רבה על תגובתך,
אני לא אגלה למי התכוונתי בינתיים, אבל לא לסבתא.
את מלאה בה, אבל אין לך אותה.
אני התכוונתי למלאות אחרת, לזה שהיא כל הזמן נוכחת בתוכי לא באופן חיובי, באופן שלא מאפשר חיים עצמאיים, דווקא בגלל שהיתה נעדרת.
מעניין מי יזדהה עם זה.
כן זו אני המסוללסלת, ולזה במידה מסוימת גם אני התכוונתי
כן, יודעת עלייך
בדיוק…
מי שאין לו מקום לאחרים, אין לאוהביו מקום פנוי ממנו…
מאוד חזק.
לי יקרה,
איזה כייף שאת כאן.
ה"בדיוק" הזה שאנחנו חוות לפעמים ..
אהבתי. גם את כל השיחה אח"כ:)
תודה, אומי 🙂
רוניתה שיר חזק מאוד שמבטא אוי אוי אוי את האם הנפקדת-נוכחת-נפקדת וכו'
אני באמת גם חושבת ששתי השורות האחרונות חשובות מאוד לצערי. אבל מזל שיש שירים ואמנות לרשום את היש ואת האין.
רוניתי ורק עכשיו התחלתי לקרוא בתגובות. ואם אני לא טועה מבחינתי-הבנתי מצויין. כבר נאמר שיש דמיון בינינו? או שבכלל פיקששתי ולא איכפת לי כי השיר בהחלט מתכתב ישירות עם הההעדר הנוכח האימהי בחיי.
מיריל'ה, תודה רבה רבה לך.
אני כל כך שמחה שחזרת,
עדיין קשה להאמין לכל הדבר הקשה שעברת, ומתרגשת שאת כאן שוב.
הי רוניתי לא יודעת איך פספסתי את השיר הזה.
אני זוכרת עוד שירים שכתבת עליה, הילדה שרוצה הכל כל הזמן ורק את יודעת מיהי. ולי מכיוון שלא חסר כלום גם לא מאלו שכבר אינם כי מלאה אני את אהבתם, או אדישה לאינותם, קשה להזדהות ברמה האישית ואני מאחלת לך שתמצאי את מה שצריך להשאר או שאם צריך תשלימי עם ההעדר.
הי סיגל,
את צודקת שזה בערך מאותה סדרה של מה שחשבת אז כנכתב אל ילדה.
שכל אחד יקרא את זה כלבבו.
לא תמיד מדובר בחסר או בהיעדר שיש להשלימם דווקא.
ולא מאמינה אגב באנשים שלא חסר להם כלום. עצם החיים בעולם כבר מעידים על חוסר והצורך בתיקון.
למה את נכנסת לבלוגייה ?
גם מלאות שרוצים לחלוק אותה היא סוג של חוסר.
חחח איך הבנת אותי שלא חסר לי כלום? התכוונתי מבחינת אנשים. הסבים שלי נפטרו ואני מלאה באהבה אליהם שעוזרת לי להתגבר. הוריי חיים ואין לי קטע של שירים איתם. ילדיי מקסימים ואין לי מילים בהקשרם לבד מאושר, אז אין לי אותך הייתי אולי כותבת לחברה, אם הייתי חווה ממנה אכזבה, אבל אין לי כזו וכל החברות שהיו לי איכזבו אותי בקטנה ואין מצב שהייתי כותבת עליהן שיר. אז מה חסר לי? חוץ ממה שכתבתי, בטח כל השאר אבל דברים כמו חומר, רוח ובעיות נפשיות הן לא בדיוק המשהו הזה שהשיר הספציפי הזה יעורר בהם אצלי את הטריגר. אז אל תכעסי עלי חמודה כי לא התכוונתי להוריד משירך אלא רק להסביר שלא תמיד יוצא שאני מתחברת ברמה של ההזדהות ולמרות שזה נשמע כאילו לא אהבתי את השיר, אני מתה עליו. יודעת למה? כי נעים לי למצוא תחום חיים שאני יכולה להגיד בזכותו לא חסר לי כלום. זה מעצים את היש ומשכיח את האין.
הצלחתי להסביר? מקוה שכן.
ליל מנוחה.
זה בסדר גמור, סיגל.
הבנתי אותך בדיוק, גם קודם.