רגע

 
  
ביום אני קמה
בצהריים
חושפת שיניים, קוראת את קריאת הגבר,
יוצאת אלי קרב.

ביום לוחמת עזה,
גיבורה קשה עיקשת,
(עצובה מותשת),
רחובות מרים מזעם,
רעש שאינו נפסק, 
מדפים קשים בסופר,
בגבורה אל מול המון אדם זועם.

החום חם והקור קר והדברים אינם עוד נסבלים.
ומה יבוא. מה. מה עוד.

בשעת בין הערביים לפתע נזכרת.
נזכרת בערב, נזכרת בלילה שיבוא.
קורצת פנימה, מתקשרת להיא שבבית.

ורק לעת ערב מתרככת, בצעדים לאים מתהרהרת,
זוחלת נכנסת, נפנמת.
לואטת בשארית כוחות אחרונים את קריאת האשה.

מורידה נעליים קשות, 
ממלאה ההיכל בנרות רכים מרתקים, 
מבעירה לבנדר, לימון, קינמון.
רוקחת מיני עוגיות, ריחות מאפה לוחשת,

מחייכת אישית למראה הקניות שכל כך בעמל,
מודה לו.
אומרת להוא שעבד בפרך לאורך כל חום היום: 
תודה, בוא תנוח קצת.
והוא מודה לי על כל מה שהולך לבוא עכשיו, 
על כל הפינוק, הרכות,
היופי, האור, הריח, הגוף, הטירוף.
אני אומרת, אתה לא צריך לעבוד כל כך קשה. 
לא בשבילי. זה לא בשבילך. הכל בשביל ש –
תקשיב לעצמך. תאהב. 
תאהב אותך. 
נמצא איך להסתדר, נעשה את זה יחד.
אני ואתה.

גבר של יום ואשה של לילה נפגשים בערב,
נפגשים ואומרים רגע.