עוד יום כיפור עבר על כוחותינו בתל אביב

כבר דיברתי כאן בפוסט חשבון_נפש_או_יום_הכיפורים_שלי על החג, אבל עכשיו מכיוון אחר.

זמן חשבון נפש, מה?
אז מה היה לנו כאן?  
בטלויזיה סרטים על המלחמה ההיא – השריטה שלנו, הקולקטיבית – מלחמת יום הכיפורים. 
השריטה שלי, מלחמת לבנון הראשונה, נותרה בי כמו רסיס. מסרבת להיעלם, להיאלם. כשהייתי בלבנון, חטפתי רסיס קטן, לא חשוב. אולי אפילו באימון של כוחותינו. ורסיס, שלא כמו פצע אחר, הוא לא הולך לשום מקום. הוא מתחפר פנימה. מגליד ונפתח, נעטה ונפרם. וכך היא המלחמה. היא חופרת פנימה לתוכך ויושבת איתך עד קצה כל הדורות. והסרטים של בני דורי – "בופור" ועכשיו "וואלס עם באשיר", הם מחטטים לך בצלקת, והצלקת מגירה זכרונות. רעל נמסך בחיים. כשאתה נמצא במקום בו מותך מחייך אליך, אתה עוצם עינים חזק. מקווה שמותך ילך ממך. והנה הסרטים האלה מביאים את מותך אליך. בנינוחות הכסא בקולנוע, אתה מתרפק על הסיוט. יוצא החוצה, מפרפר, מנסה להסביר לפציפיסטית שלי, מה זו מלחמה. והעינים אינן מבינות. לוקחים אנשים רגילים, סתם גברים, ותובעים מהם להיות גיבורים. אני לא גיבור. אני רק רציתי לצאת מלבנון בשלום. אני רק רציתי לעצום את העינים ולשכוח את המראות. ואני, מצבי טוב. בשלב הלוחמה עצמה הייתי בטירונות. רק אחר כך ביליתי את שאר שלוש השנים בין אימון בארץ ללבנון.
יושב במוצבים ומקווה להגיע הביתה בסוף. ומה לא ירד עלנו. טילי אר פי ג"י, מרגמות, קטיושות וכמובן יריות רגילות של כדורי מוות ארוזים בקפידה ב-5.56 מ"מ של עופרת מסתובבת. אה כן, וגם היה מג"ד מילואים שנכנס לשדה מוקשים שאנחנו היטמנו. הוא, סליחה על ההומור הנורא, התחלק לשלושה חלקים כמו כל דבר בצה"ל. ואני לא בטוח שאמרתי את זה אי פעם למישהו, אבל המג"ד שלי, הסדיר, נכנס פנימה לשדה המוקשים שבו כדי להביא משם את הראש של המג"ד שנשאר שם. 
אחרי שנתיים כשהגעתי לראשונה לגדוד המילואים שלי, גליתי לתדהמתי, שהגדוד שלי הוא הגדוד של המג"ד המת. גורל. אולי.
אני באמת לא מבין איך יצאתי מזה בחיים. הלא מתו אנשים לידי, אמיצים ממני. ודווקא אני נבחרתי לחיות. בעולם בעלי החיים כבר הייתי מת, משאיר לזכרי האלפא את המקום הראוי להם להזדווג, להשאיר גזע. 
אז יצאתי מלבנון והיום, בטלויזיה, ראיתי איך זה נראה ברמת הגולן, כשהייתי בן עשר, בסרט של איל חלפון לפי ספרו של חיים סבתו – תיאום כוונות. הכל אותו דבר. צבא מבולגן יוצא לקרב. אנשים מתים בגלל הבלאגן וה- יהיה בסדר.
ואני מסתכל על אימרי הקטן שלי. תום תחום בפנים של ילד. עינים גדולות מחפשות סיבה לחייך. ומוצאות סיבה בכל דבר. עינים סקרניות. שואלות. אני מתבונן בו, במתיקות הגדולה הזו האצורה בגוף קטן ושואל את עצמי ומה יהא עימו? גם הוא יהיה גיבור בעל כורחו? מי רוצה את זה, בכלל? 
אולי הפציפיסטית צודקת.
אולי עכשיו כשאמריקה קורסת לה ונופלת לחיק החמים של קודמותיה, מיוון ורומי ועד בריטניה, שעליה השמש כבר שקעה, אולי עכשיו, ישראל תיאלץ לעשות שלום. ארה"ב תיאלץ לעסוק בבעיותיה הפנימיות וישראל תצטרך לדאוג לעצמה. ואולי בלי התמיכה האמריקאית ישראל תצטרך להכיר בכמה עובדות חיים. כמו למשל, ש"לחיות זה עדיף מלמות", גם אם המחיר הוא מדינה מצומצמת יותר, קטנה יותר, כמו למשל שאי אפשר לכבוש עם לנצח. מתישהו יגיע המרד. הוא הגיע ב1988 ולא צלח עדיין, אבל זה לא יהיה לעד. אם בריה"מ נפלה וגרורתיה כבושותיה התפרקו, אז מי אנחנו שנחזיק. 
אני מקווה שאימרי לא יאלץ לראות דברים שראיתי, אבל לעולם לא אהיה תמים מספיק כהורי להבטיח לו את זה. אולי דווקא עכשיו כשמראות מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון מהדהדות מתוך חשבון הנפש של הצום, אולי דווקא עכשיו הוא הזמן לצאת מכאן אל האור של החירות לחיות.