הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
(בפוסט הבא: עבודת אמנות שעשיתי עלי ועל סבי בשם: ממכלוף ועד מיכה)
הנה הלינק:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=53&itemID=1102#post1102
לפני כ- 10 שנים נסעתי לאוניברסיטת באר שבע עם שני חברים מאסטרנטים מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית כדי לראיין את ד"ר עארף אבו רביע לשם הזמנתו להרצות בפני הפורום האנתרופולוגי של החוג.
במהלך הריאיון חשתי תחושה מוזרה. הרגשתי שאני שומע את אבי מדבר מתוך פיו של ד"ר אבו רביע. סגנון הדיבור, פתלתלות המשפטים, העיטורים התיאוריים ואינסוף משפטי השוליים הזכירו לי את הערבסקות המילוליות של אבי. ולפתע היתה לי הבלחה: אבי הוא פלשתינאי. סגנון הדיבור שלו אינו ישראלי – יהודי, אלא ישראלי – ערבי או בעצם פלשתינאי – יהודי, שכן עוצב בפלשתינה עוד הרבה לפני הקמת המדינה. ההבנה הזו, שהסעירה אותי מאד בזמנו ועליה דיברתי כמעט כל הדרך חזרה לירושלים, התעבתה בהבנות נוספות לגבי הקשר הפלשתינאי של משפחתי, החיפאית מזה 150 שנה, הארץ-ישראלית מזה לפחות כמה מאות שנים ואם להאמין לדודתי, דיאמנטה, עליה השלום, מאז ימי אברהם אבינו.
שפת האם של אבי היתה ערבית, השפה שבה הוא מדבר עם האחות שנותרה לו ודיבר עם אחיותיו ואחיו כשהיו בחיים. אני מבין קצת ערבית מדוברת מבלי שלמדתי אותה ולו יום אחד. מבין, אך לא מסוגל להתבטא בה. ערבית היא השפה האילמת שלי. האוכל שאימי מכינה ואליו אני מתגעגע הוא בעל שמות בערבית: בזלייה, לובייה, ביטינג'אן ומלפוף, מעמול ורייבה, עאנר וכעך (כ דגושות) שומשום ועוד מאכלים שבעטיים נבוכותי תדיר. וכי מה יכולתי לומר בילדותי, בשכונת נווה שאנן הקטנה והאשכנזית בחיפה של פעם, עוד לפני עידן הרב-תרבותיות, לחברים האשכנזים שלי או למורות האשכנזיות, כשנשאלתי למאכל האהוב עלי? שאני אוהב מאכלים עם שמות בערבית? הרי בישראל הציונית של שנות השבעים, המזרחיות נסגרה בין דלתיים כפולות, הדלתות של הבושה והדלתות של הצורך להזדהות עם האידיאל הציוני-סוציאליסטי האשכנזי במקורותיו. מזה עוד יכולתי לחמוק בד"כ, אולם איך יכולתי לחמוק ממענה כשנשאלתי לשמם של סבותי. לזה האשכנזי קראו ברוב ציוניותו: זרובבל, מה שעורר כל גיחוך אפשרי, אולם לזה המזרחי קראו, אבוי לאותה הבושה: מכלוף. ואם לא די בזה הרי שעל שמו נקראתי אני: מיכאל או מיכה בקצרה. האחד מזכיר זרבובית והשני ערבי.
אביו של סבי, יחיא, שהיה כנראה רב שוחט ומוהל וגם סוחר ובעל ממון, הגיע לחיפה ממקום ששמו טריבלסי אל רארב, שנמצא כפי הנראה במרוקו הספרדית, אף כי לא מצאתיו במפה, עדיין. מסופר עליו שהיה בריון חזק וגבוה שהיתה לו מילה ברחוב החיפאי הפלשתינאי של אז, ובשנות מאורעות 1929, או האינתיפאדה הראשונה, כשמשפחתי פנתה לעלות מחארת אל יהוד, הקבורה מתחת למשרדי הממשלה של היום, למעלה להדר עד יעבור זעם או עד יעמוד על תילו הבנין, שנבנה אז, סירב הסבא רבה שלי לעלות עימם וסבי ששאלו ומי ידאג לך ואולי יפגעו בך, נענה: אף אחד לא יפגע בי. ומי יאכילך? השכנים הערבים. וכך היה. באינתיפאדה הראשונה ב-1929, הודיעו השכנים הערבים למשפחתי על העומד לקרות ומנעו בכך את מותם ודאגו לסבא רבה שלי שנשאר בביתו לאוכל כשר.
אני זוכר שקינאתי בבני דודתי שחיו בחיפה בשכונה ותיקה ועניה, שתושביה מזרחיים בעיקר, ותיקים ומהגרים, בהדר תחתית, בבנין שבנה סבי, מכלוף. זו היתה שכונה שבה להיות מזרחי היה טוב ולהיות אשכנזי היה רע ובני דודתי, ששם משפחתם ויינברג על שם אביהם, אשר, היו נלחמים על כך שהם מזרחיים בגלל אימם וליגלגו עלי ועל אחי, שאנחנו משוכנזים, כי גרנו בנוה שאנן של המעמד הבינוני האשכנזי ברובו. התקנאתי בבני דודתי, שהיו עושים שמח בחגיגות המשפחתיות והיו רוקדים ריקודים יווניים תוך שבירת כוסות יין, והיו מלכי ריקודי הרוקנרול, שנחשב לריקוד סלוני אנטי חלוצי… הם היו גיבורי ילדותי. הייתי פעמיים לא שייך: לא לאשכנזים של בית הספר והשכונה ולא לבני הדודה שלי, המזרחיים, שהיו בעצם יותר אשכנזים ממני. תמיד עשיתי את המתמטיקה של הזהויות והגעתי למסקנה שאני שלושת רבעי מזרחי ורבע אשכנזי. מצד אבי אני שמחון ממרוקו הספרדית וחמו מהיישוב היהודי בשכם ומצד אמי אני עמר ממגורשי ספרד, שישבו בפז'רג'יק בבולגריה ומגרגוט שעוברת לשאלתיאלי מויטבסק בבילורוסיה. בני דודתי, המזרחיים כל כך בעיני, הם מזרחיים רק מהצד של דודתי, לאה. אביהם, אשר ז"ל, היה ייקה, מאזור שהחליף ידיים בין פולין לגרמניה, ועבד כשרברב בחברה הסתדרותית. המתמטיקה של הזהויות, כנראה לא די בה כדי לקבוע שאני יותר מזרחי מהם. זהות היא ענין של תודעה. להם היתה תודעה מעמדית מזרחית ברורה. לי לא. הם היו בני מעמד הפועלים, הם נשרו מבית הספר בגיל 15-16, הם חיו בדוחק וחשו ניכור מבית הספר ומערכיו המעמדיים. הם ישבו על הברזלים והשתתפו בתגרות בתור לקולנוע. אני הייתי בן המעמד הבינוני, שערכי בית הספר, על אף אשכנזיותם, היו קרובים אלי יותר מאשר אליהם, אני הלכתי לשומר הצעיר, לי היה מובן מאליו שאלך ללמוד באוניברסיטה. כשהייתי ילד ונער אמרתי שאני ספרדי. היום כשאני אומר שאני מזרחי, אני אומר אמירה פוליטית. אני אומר שאני מזדהה עם המזרחיות והמזרחיים. אחי רואה בעצמו ספרדי כמו אבי.
כשאני חושב על מתמטיקת הזהויות של אבי ומשפחתו, הרי שיש כאן סליל כפול של ניגודים. מצד אחד משפחתי נכבשה יחד עם ערביי הארץ ע"י התורכים ואח"כ ע"י הבריטים שהפכו אותם לפלשתינאים והביאו אותם להכרה שצריך להיות 'מודרניים' ולהחליף את הגלבייה והתרבוש התורכי בחליפה 'א לה פרנג'י' – כמו של האירופאים. מצד שני הם נכבשו בשנית ע"י בני עמם, האשכנזים, שאמרו להם להוריד את החליפה ולעבור לבגדי חאקי, והפכו יחסים תקינים של מאות שנים עם הערבים, שכניהם, ליחסים של מאבק לאומי. היהודים הספרדים, כך הם נקראו אז, של היישוב הישן הפכו להיות יחד עם ערביי פלשתינה, מהגרים בארצם שלהם. הם חוו ניתוק ועקירה, שינוי ערכי ונורמטיבי, סוג מסוים של אנומיה, ועוד מאפיינים רבים של חווית ההגירה הידועה בכתובים הסוציולוגיים, אולם בעיקר הם חוו ניכור שבכוח כלפי מי שהיו בני ארצם עד לא מזמן, אחיהם לחיים ולשפה, לאוכל ולחגיגות, לקשיים ולאבל, אחיהם הערבים. הם המירו אחים באחים: את הערבים באשכנזים. הלאומיות ניצחה את התרבות. לאומיות שדודי יהודה, עליו השלום, שהיה המשתכנז מרצון, היה ממיצגיה בבית, בהיותו חבר בהגנה ואשר רק ברגע האחרון הוחלט לא להוציאו לפעולה ממנה כ"ג יורדי הסירה לא חזרו. יהודה ז"ל היה גם זה אשר אסר על סבתי, חנה, לבשל בשמן זית, משום שהוא מסריח ורק ערבים משתמשים בו. (אם יהודה ז"ל היה חי היום, היה יודע ששמן הזית הוא היום הבון-טון של האשכנזים, שהגיעו עד איטליה כדי למצוא אותו ולגלות אותו מחדש בחצר האחורית של הערבים).
הסיפורים המשפחתיים מספרים על הידידות עם הערבים מצד אחד אך גם על היריות שנורו מקצהו הערבי של רחוב השומר בחיפה אל קצהו היהודי, יריות אשר ניתן עד היום לראות את סימניהן בבנין האבן הסמוך לבית סבי. דודי יוסף נרצח בבתי הזיקוק בחיפה על ידי רעיו לעבודה, לאחר שלא שעה לעצת חבריו הערבים והגיע לעבודה למרות שהוזהר על המהומות, שעתידות להיות למחרת, וכך הפך להיות קרבן של נצחון הלאומיות, קרבן, שפער תהום שהלכה והעמיקה בין משפחת אבי לשכניהם הערבים, תהום שממנה בקע המשפט שילווה את ילדותי: אין אמונה בערבים. ולא עזר לי מעולם הטיעון שהערבים הרי היו אלה, שהתריעו על העומד לקרות ואם יוסף ז"ל היה שועה לעצתם היה ניצל, ממש כמו שהערבים, חברי המשפחה היו אלה, שהתריעו על תחילת המאורעות ובזכותם עלתה משפחתי מחארת אל יהוד והסבא רבה שלי, שנותר שם ניזון מידיהם וכך ניצלו חייהם ועדיין 'אין אמונה בערבים' הוא הסתירה המדוברת יחד עם הערבית של משפחת אבי. וכדי להוסיף לסתירה, לפי סיפור טרי מאד, ששמעתי לאחרונה מאבי, דודתי דיאמנטה, זיכרונה לברכה, רוצצה את ראשו של ערבי שבא להרגם במהלך מאורעות 1936-1939.
איני יודע באם הסיפורים כולם נכונים או מדויקים, אך האם יש בכך צורך, בכלל? הרי מה שמעצב את אישיותנו אינו מה שבהכרח עומד במבחן האמת, אלא מה שמשפיע על הרגש והתודעה. לסיפור יש כח כשל ההסטוריה. והרי לא בכדי לשתי המילים שם זהה בצרפתית:HISTOIRE. ואם להוסיף לסתירות הפנימיות שזורמות בדם התרבותי שלי, הרי שאבי שהיה מעורכי הדין הראשונים והיחידים שדיברו ערבית כשפת אם בחיפה דאז, רכש לו לקוחות ערבים ודרוזים רבים, שהפכו לחבריו והיו מגיעים אל ביתנו ושמחותינו תדיר ואף אנחנו אל ביתם ושמחותיהם, וזאת על אף העובדה שאבי ואמי היו מאז ומתמיד חברי התנועה הליברלית בגח"ל ולאחר מכן חברי הליכוד. ואם בכך לא היה די הרי שהאשכנזי היחידי במשפחתי היה סבי מצד אמי שגם הוא לא השתייך למקום הרצוי, אלא היה גאה בעברו כאסיר בבית הכלא בעכו, על שום היותו חבר באצ"ל וגם הוא סיפר סיפורים על אגרופן שהיה מחזיק בכיסו כדי להתגונן מפני ערבים שוחרי רע בשנים שלפני קום המדינה. הוא גם פוטר מאינסוף מקומות עבודה בשל היעדר התעודה הנכונה של חבר ההסתדרות או מפא"י. אני זוכר את ילדותי כבליל של אי-שייכויות: ספרדי, או פרענק בשכונה של אשכנזים, משוכנז בשכונה של בני דודתי, ימני מבית בשכונה של שמאלנים ובני שמאלנים, מיוחס לאצ"ל בשכונה שבה הגאווה היתה להיות מיוחס להגנה ועדיף לפלמ"ח, ומקורב לתרבות ולשפה הערבית בשכונה של דוברי אידיש. אפילו הקירבה לתרבות ולשפה הערבית שהיתה יכולה אולי להיות מטבע עובר לסוחר היוקרה, נוטרלה בשל היותי ליכודניק מבית עד סוף גיל ההתבגרות. אני זוכר שרציתי לפחות להיות מזרחי, כי ספרדי היה מין קטגורית בינים, אבל לא הייתי מהגר, אלא ותיק יותר מכל בני כיתתי האשכנזים. השתוקקתי לתמוך בפנתרים השחורים, אולם זה היה מנוגד לתפישה הימנית של הורי, אפילו הרצון בגיל ההתבגרות להיות עובד חבורות רחוב הונע מהרצון להשתייך למי שליבי הלך אחריו, וגם שם פחדתי שאיני מזרחי מספיק. ואם לא די בזה הרי שעורי בהיר מידי, כך חשתי, והכהות היחידה שלו הגיעה עם הגנים של סבי הביילורוסי, שהיה כהה מאבי הספרדי המנומש, בן למשפחת ג'ינג'ים לבנת עור. תורת הגזע של הזהות הותירה אותי חסר זהות. עד היום כשאני שומע את המילה משוכנז אני נכנס לעמדת תקיפה וטוען שזו גזענות, שכן ברגע שמזרחי הופך להיות משכיל ובן מעמד בינוני גבוה הוא מיד מואשם במשוכנזות, ואם מזלו היתל בו כדי כך שעורו לבן, הרי שבכלל אין הוא ראוי להיקרא מזרחי והרי בכך אנו המזרחיים נוטלים על עצמנו את אות הקין שהאשכנזים רקמו למצחנו: מזרחי הווה אומר: שחור או לפחות כהה עור, עני ולא משכיל. הקורבן הפנים את הסטריאוטיפ ומדיר במו פיו את עצמו מעצמו.
עכשיו אני חוזר אל התמונה של סבי מכלוף, מתבונן בה ורואה גבר יהודי פלשתינאי, יהודי – ערבי בגרסה מקומית, שהוא ערבי למראה בחליפה ושפם, מביט נכוחה במבט של אדנות, של אדם שיודע את מעמדו ברחוב, שיודע כי הנה הוא מצטייר לו למען הדורות הבאים שיראו מי הוא זה שבנה את הבנין ברח' השומר 15 (כה אירוני) בחיפה. הוא ניאות לבקשת הצייר, מ. ברזילי, שהידפק על דלתו וביקש לציירו, בתנאי שישלם לו ביד רחבה רק אם ימצא הציור חן בעיניו, שכן רב לו מהציירים הגרועים שמידפקים על דלתו. והציור נשא חן בעיניו ותלוי בביתו של אחי, מאז שדיאמנטה, דודתי הבכירה נפטרה, עד היום.
כשאני מתבונן בתמונה זו אני מרגיש שאני לעומתו יודע הרבה פחות ממנו מי אני. הזהות שלו היתה ברורה, מוצקה ושלימה ואילו זו שלי שסועה בכל שסעי החברה הישראלית ומצולקת בכל פצעיה ועדיין אני רוצה להיות שייך אליו, לנפיל הזה, לאיש שהיה דתי מבית ולא כפה את דתו על ילדיו שהיו למסורתיים על סף החילוניות, לאיש שהיה בעל בית, אדון בביתו, שלא הכה את ילדיו שכן מילתו היה די בה, שדאג לבכורתו דיאמנטה לקפה שחור בעיצומו של הצנע, שירד מנכסיו הכלכליים לקראת שנותיו האחרונות, אך לעולם לא מחוסנו התרבותי והנפשי. אני מנסה להיות גם קצת מכלוף בשבילו ולא רק מיכה, שכן מיכאל, כשמי המלא, לעולם לא הייתי.
גם המשפחה של אימי עלתה ב1870 לפלשתינה (מגיברלטר), לדאבוני איני יודעת פרטים עליה (על המשפחה). אימי גדלה בשכונת הדר ברחוב יוסף (הגידם). אולי אפילו הכרת אותם (למרות שהיא חוגגת 70 השבת, אימי). בוזאגלו (עם הא"). הדבר היחידי שאני כן יודעת היא שהוריה דיברו 7 שפות (ביניהן יידיש, צרפתית, ערבית, עברית, אנגלית ועוד) ושלא היו ממש מסורתיים. או שכן. בקישור, הסבר קטן על הבית שבו גדלתי אני. בטח יראה לך נתעב… חף ממסורת ושורשים… מה שאני כן יודעת – סבי היה מנגן על עוּד, שומע אום כולתום ופאריד אל אטראש ומתענג עד דמע. וגם שהיה מרגל לטובת הבריטים וקיבל אזרחות כבוד מממשלת בריטניה….
בזה מסתכם זכרוני השורשי. שלך, יש לומר, מפורט בהרבה…
הי שירה
רחוב השומר הוא יותר למטה כמה מאות מטרים משוק תלפיות.
ויחד עם אי היותי עדתית – לפעמים כששאלו למוצאי, אמרתי – חצי פלשתינאית חצי פולניה… 🙂 מה שבתכלס נכון. אימי נולדה בפלשתינה. או פלשתין. תלוי.
מרתק מיכה
אם כי יש לומר שהאפשרות להכריז על הזדהות מלאה מתוך שאיפה וכוונת מכוון התאפשרה רק בשנים האחרונות. אם כי לפי התגובות היחסית עדינות פה באתר , נראה שהדרך עוד ארוכה.הראית את המאמר המרתק של מתי שמואלוף במארב היום?
הנה הקישור.נדמה לי שתהנה.
http://www.maarav.org.il/classes/PUItem.php?id=1016&lang=HEB&PHPSESSID=5b2da7796ecabe7f3c5cd5c6af2465ff
אתה עוד זכית ויש לך שורשים ברורים כאן.מצבם של המהגרים שנותקו שכניך מצער הרבה יותר. אני לא בטוחה שיסכימו אם תאמר להם: אתם יהודים ערבים.הדור האבוד.
מירי היקרה
את צודקת. הם יסתכלו בי באימה ויגידו לי איכס, אתה ערבי. הציונות שטפה להם את המוח והזהות.
תודה על הלינק, מירי. מאמר חכם ומעמיק.
מיכה, מעניין מאוד מה שאתה אומר. אני חושבת שמרבית האנשים יכולים להזדהות איתך – או לקנא.
אני מהמקנאים: אנשים חסרי שורשים לחלוטין, סבא וסבתא שלי באו ארצה בתור אנשים צעירים בלי שום עבר, בלי הורים, אחים, גיסים, רק עם תקווה לעתיד (וגם זה משהו).
אנחנו לא יודעים אפילו אם היו מחלות תורשתיות במשפחה, כי כולם מתו בבת אחת בידי הנאצים. אין שום חפץ משפחתי, שום תמונה למזכרת, בטח שלא מורשת משפחתית.
כלום, לוח חלק
הי הדס
אני מבין את כאבך. האובדן הנורא הזה בשואה, כששושלת שלמה נמחקת, כשעולם מורכב ורב ניואנסים הופך לזיכרון כואב ומדמם, האובדן הזה הוא בלתי נסבל ובלתי נתפש. והאופן בו קיבלו את ניצולי השואה בארץ ברוע ובציניות הציוניים הצבריים האלה הוא בלתי נסלח. ערלי לבב.
ליד כאבך כאבי זעיר ועדיין אני רוצה לומר שאפילו לשורשיים כמו משפחתי חלה איזו מחיקה על ידי ההגמוניה הציונית. תחשבי, משפחה חייה בערבית יחד עם שכניה המוסלמים והנוצרים. מבקרים בחגים, עושים עסקים, מדברים את הצרות והשמחות. פתאום מגיעים אנשים, לגמרי לא מכאן. לא שייכים לתרבות המקומית. והם אומרים ליהודים שכאן, שיפסיקו להתנהג כמו ערבים, שימחקו את תרבותם, כי הגיע הזמן לשוב לציון וצריך להקים מדינה ביחד. רק אחר כך כשהמדינה מוקמת, הם מגלים שהיחסים עם הערבים לעולם לא ישובו להיכן שהיו ומאידך מעמדם במדינה הוא שני. שני לאלה שבאו מבחוץ. הם גילו שהידיד, בן העם, הפך לכובש. לכובש הפוליטי של הערבים ולכובש התרבותי של הערבים והיהודים – הערבים. אני חושב שתחושת הבגידה היא חריפה. אי אפשר להשוות את זה לשואה היהודית (ואני כן משווה את השואה היהודית לשואה הארמנית והצוענית והכורדית והאינידאנית והאבוריג"ינית ועוד כמה נוספות). העוול שנעשה למזרחיים ולפלשתינים אינו שקול לעוול שנעשה ליהודים בשואה הנאצית. אי אפשר להתחיל להשוות ביניהן. אין בסיס להשוואה.
אני משתמש במילה שואה תרבותית אבל לעולם לא במילה שואה. זו אינה שואה. יש כאן הכחדה לא של האנשים, אלא של התרבות. לא רצח עם, אלא רצח תרבותי.
מיכה, לא התכוונתי להשוות מהבחינה הזאת, רק סוג של פרספקטיבה.
ואני לא חושבת שהבעיה שלי שאין לי ייחוס מגמדת את הבעיה שלך, של לחיות חיים שלמים, בעיקר כילד וכנער, כ"תלוש".
דווקא תמיד חשבתי שמי שחי הרבה דורות בארץ וחי בשלום עם הערבים ועם שפתם מאוד גאה בכך. פעם אנשים נהגו לציין איזה דור הם כשהציגו את עצמם. היום – רק כשהם מדליקים משואה ביום העצמאות. אולי אתה בדרך הנכונה…
אני לא בטוח שבא לי להדליק משואה…
יש כאן ענין של כיבוש תרבותי של הילידים, שאינם רק פלשתינים מוסלמים ונוצרים, אלא גם יהודים. בשל הקרבה התרבותית של משפחת אבי לתרבות הערבית, גם הם חוו כיבוש ומחיקה.
לצערי זוהי השמדת עם לא רק תרבות . אנשים בני אדם ילדים עונו ונרצחו. יש דרכים אחרות להשמיד תרבות. יהודים רבים התבוללו וניסו להשמיד תרבות אך כשהגיע רגע האמת המסר של הרוצחים היה לא הצלחתם להשמיד תרבותכם אנחנו נשמיד אתכם.
למה נתעב?
תקרא ותבין…
את הקישור…
הי שירה
קראתי ועדיין לא נתעב. ביתך הוא ביתך וכל עוד הוא נותן לך את מה שבית צריך לתת הוא טוב וראוי. אני לא שופט את מידת הדתיות או המסורתיות של אחרים. השבר שלי עם המזרחיים היום בא על רקע של נטישת הכל לטובת הריק התרבותי והרעש שמוחק את היעדרו. (ממש כמו שאת מתארת ברעשי יום הכיפורים)
אגב את מוזמנת לקרוא על יום הכיפורים שלי:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=53&itemID=882#post882
כן, אבל תרבות לא נמדדת רק במסורת ודת. אני שומעת כל הזמן אנשים (בעיקר דתיים) שמלינים על חוסר התרבותיות של החילוניים ומייחסים את זה להתרחקות ממסורת ודת. לי, שמעולם לא הייתי קרובה לא לדת ולא למסורת זה איכשהו תמיד מעלה ת"סעיף. כפי שכתבתי בפוסטי, גדלתי בבית מאד תרבותי, מאד לא מסורתי, וכפי שכתבתי בפוסטי, מפריע לי עד מאד העדר השקט. אקרא את פוסטך.
יש דור חדש של יצורי כלאיים מעורבים כמוני. המינוס הוא חוסר שורשים , חוסר מסורת, בגלל עירוב של 2 משפחות שונות בתרבותן והרצון של הורי (שעלו לארץ כל אחד מתפוצה אחרת ושונה, תורכיה ורומניה) כבני שלוש עשרה, מתוך ציונות של ההורים קצת לפני הקמת המדינה. הורי שירתו בצבא (גם אימי שמשפתחתה התנגדה במקצת) והיה לשניהם צורך להיות ישראליים. זה בא לידי ביטוי בשמות הישרליים לחלוטים שנתנו לילדיהם, וגם אולי בגלל התערובת התרבותית, חוסר מוחלט במסורתיות בבית או תרבות שבאה מרקע של כל אחד מהם, בבית. הכל היה ישראלי. פעם חשבתי שזה מאוד מקסים שאני תוצר ישראלי לגמרי. ככל שעברו השנים אני חשה במחסור באיזו תרבות מסורת. גם הדת נותצה לחלוטין בתוך הישראליות החדשה הזו בבית ההורים.וגם אפילו מאכלים מסורתיים!!! לא הייתי אף פעם באיזו מארצות המוצא לא של אבי ולא של אמי ואין לי משיכה כי לא הרגשתי בבית שום געגוע (אולי הייתי מבקרת באינסטנבול). אני בדילמה בין הישראליות הטהורה שלי לבין חוסר תרבותיות שורשית ובעצם הסטוריה.
מכן שההסטוריה שאימצתי לי הינה בעצם ההסטוריה של העם היהודי כולו על כל מקורותיו ותפוצותיו. מעניין אם יש עוד שחשים כמוני?
הי אילנה
מה שאת אומרת מאד מעניין בעיני. כי בעצם ההתעקשות שלי ושל עוד כמה כמוני על תרבות המוצא של הוריהם היא הטריז האחרון בגלגלי העגלה הציונית, לפני שמשימתה תוכתר בהצלחה ויהיה כאן עם ישראלי נטול סממנים גלותיים. אני ושכמותי בעצם מעכבים את ה"גאולה" הזו.
ועכשיו השאלה נשאלת אם זה טוב או רע בטווח הרחוק.
זה כנראה תהליך שאנו עוברים כיחידים בני דור של הורים שנולדו בגולה. ושאלות שאני גם שואלת את עצמי. הבעייתיות ומה שלא נראה לי, זה ההתקעות במוצא ובגורמים העדתיים השונים ומה שמסביבתם והדגשתם. אולי כדאי להדגיש את הדברים הטובים והיום כברלדעתי קל יותר לקבל בצורה הומוגנית את כולנו כישראלים מתרבויות שונות בלי להיכנס לאפליות ורשי נחיתות. בנוסף גדלתי בעיירה שהיתה עיירת פיתוח בשנות ה-60 (אשדוד) כך שבאופן טבעי קיבלתי את התרבויות השונות ללא הבדל , מעין כור היתוך. למרות זאת, בהחלט חסרה לי מאוד מסורתיות, אוכל של בית, משפחה חמה ועוטפת, דברים כמו חמולה…
אני הייתי שמח לומר שלילד מזרחי שגדל כאן ביד אליהו גבול התקווה יש אותם סיכויים כשל ילד אשכנזי שגדל בשכונת בבלי ואיני יכול. וכן בבבלי (בעלת השם העיראקי) יש הרבה פחות מזרחיים מאשר ביד אליהו והתקווה ובאלה האחרונים יש מיעוט זעיר אשכנזי, כך שמה לעשות והענין המעמדי בישראל הוא צמוד עדה. וכמובן שזה ממשיך. בית הספר כאן פחות טוב משם והסביבה כאן פחות משכילה גם ברמת ההורים ויש כאן יותר אלימות ונרקומנים. הסיכוי של הילד כאן להיות פרופסור באוניברסיטה או ראש ממשלה או רמטכ"ל או סופר או רופא או משפטן או איש מחשבים הוא נמוך יותר. הסיכוי הגבוה שלו, במקרה שלא יהיה לעבריין, הוא להפוך לבעל מקצוע טכני או לבעל עסק.
זו לא צעקה על אפליה. זו אפליה מוסדית, חינוכית, איזורית.
אין שום מנגנון ממשלתי – חברתי שימנע את זה או שמנסה למנוע את זה. המדינה השלימה עם זה.
אני לא דואג לעצמי או לילדי. (שעוד אין לי) אני גם לא צועק את הצעקה של עצמי. אני דואג לילדי השכנים. לא מגיעה להם הזדמנות?
זה כבר נושא אחר שיש לי מחלוקת עליו דוקא בגלל שאני בת לאנשים מ-2 עדות שונות ולא מבתים משכילים בכלל. אני מאוד מעד שימור המסורת והשורשיות על צדדיהן היפים והעשירים, התרבותיים. אבל לאו דוקא להדגישם כדי לטפח פערים. מה שברצוני להדגיש בתגובתי זה שאני מאוד מקנאה באנשים שיש להם מסורת ותרבות מבית, ויש ריקנות מסויימת בישראלי החדש. ימים יגידו.
בילדותי באשדוד גדלתי לצד אנשים מעדות שונות, המון ממרוקו. ההזדמנויות היו שוות ודי דלות לכולנו. בתים של צווארון כחול ועקרות בית. יצאו משם הרבה, המון אנשי תרבות, ומשכילים , גם ובמיוחד מעדות המזרח. לכן אני לא מסכימה איתך.
אילנה שלום
אני חושבת שיש הבדל גדול בין העוני של ימי ילדותך לבין העוני של אלפי אלפים של ילדים ישראלים היום.
קודם כל מפני שהפערים הגדולים מדי בין עשירים לעניים לא היו אז כה גדולים.
סיבה נוספת היא מפני שהיה אתוס של צניעות ושיתוף וכו".
אמנם כל עסקן מפאי"ניק דאג לילדים שלו וכד", אבל גם למראית העין יש חשיבות בעיני – והיום אין אפילו את הקליפה החיצונית הזו.
אותו מפאי"ניק, אגב, לדעתי האמין באמונה שלמה לנאומים הפוליטרוקים של עצמו וכלל לא ראה את הסתירה בין חייו לבין אמונותיו. לכן אני לא יכולה להסכים עם מיכה כי מדובר באיזוה מנגנון ציוני שפעל במכוון (וזה על קצה המזלג). אני רואה את זה הרבה בעולם הדתי שאני חיה בו:
זה שהרב שמטיף לכולם הוא צבוע והתנהגותו האישית דוחה אינו סותר את אמונתו היוקדת באמת שהוא אינו מקיים.
דיסונאנס פנימי שכזה.
הדבר החשוב ביותר הוא ההבדל בין עוני כלכלי לבין עוני תרבותי וקשה לי להסביר אותו אבל אנסה:
כיום העוני מלבד היותו עוני כלכלי זועק – הוא עוני תרבותי קשה.
אני רואה עוני תרבותי גם בשכונות של יאפים שאלוהים יודע מה מעניין אותם (אצל חלקם לא נראה לי שיש משהו שבאמת מצליח להלהיב אותם).
אני עובדת בבתי ספר מכל הסוגים ולפעמים קשה לעשות את המעבר ממקום בו ילדים מסבירים לי שהעניים עניים כי מגיע להם, כי הם לא מוצלחים וכו" (בחיי שזה קרה), לבין בי"ס שבו ילדים באים אחרי לילה שבילו על שמיכת צמר על הרצפה, חבוקים עם אח כי אין מיטה או כלי מיטה.
וכאן אנו מגיעים לעוני התרבותי.
המחנכת והמנהלת ירימו טלפון לאיזו עמותה טובה וישיגו עזרה. לפעמים הן גם קונות ציוד לבית מכספן.
איזה סיכוי יש לילד כזה? הוא חוזר הביתה ברבע לאחת, אין שיעורי אומנות או מוסיקה כמעט, אין חוגים, לא נוסעים ולא מתווכים לו את העולם במובן התרבותי שלו.
איזה סיכוי יש לו מול הילד שמגיל שלוש הולך ל-3 חוגים (מיותרים בגיל זה, לדעתי, אבל זה נושא נפרד) ומטייל ורואה ואבא יסדר לו שכר לימוד לאיזו מכללה וידאג שחבר שלו – סחבק- יסדר לילד עבודה טובה.
את יכולה לומר, במידה לא קטנה של צדק, שגם בילד ב" יתכן עוני תרבותי. אבל יש לו אינטרנט, ונגישות ועולם שונה לחלוטין.
התוצאות של המחדל הנורא הזה יגיעו אל כולנו. אני רואה את זה יום יום , עושה מה שעושה ונעה בין שימחה על איזה הישג קטן,לבין זעם ויאוש.
http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-91823-00.html?tag=07-49-18
תחת הכתבה:נשיא אירן לאירופה: "קחו את היהודים".
הגבתי בשם: מזרחי.
http://www.nfc.co.il/showTalkBack.aspx?docId=91823&subjectId=1&talkBackId=625625
http://www.nfc.co.il/showTalkBack.aspx?docId=91823&subjectId=1&talkBackId=625712
http://www.nfc.co.il/showTalkBack.aspx?docId=91823&subjectId=1&talkBackId=625743
הי עלאם
לא הייתי רוצה להיות תחת שלטון זר למרות כל חוליי השלטון הישראלי. האמת , נראה לי שגם אתה לא היית באמת מחליף את השלטון הישראלי בזה האיראני, למרות כל עוולותיו הרבות מנשוא של הישראלי.
פגשתי איראנים בתורכיה והם סיפרו לי דברים לא נעימים בכלל, כך שזה לא רק התקשורת המערבית שמפיצה "שקרים", זו כנראה האמת.
בשיתוף פעולה עם יושבי הארץ.
http://stage.co.il/Authors/55112?sortby=created#type10
מחלוקת בציון.
מיכה שלום,
קראתי את התיאור המרגש שלך והרגשתי שאני עוברת בין כל מיני מעגלי זהות שנעים לכיוונים שונים באותו הזמן ומתערבלים בזרמים חזקים מהם והולכים ובאים וים הזהות אינו מלא.
אני חושבת שזהות אישית לעולם היא קצת פרומה, לא אחידה, סותרת את עצמה באופן רציונאלי (לאוו דווקא באופן רגשי, או לא באותו האופן), ותמיד אנו באים איתה חשבון – איתה ועם מעצביה ועם עצמנו.
בעולם של לאומים זה עוד יותר חזק – בודאי אצלנו הישראלים שנקטענו מהעבר (באופן טפשי וחסר רגישות, ולאוו דווקא מכוונות רעות, למרות שודאי שהיו גם כאלה. שוב – מי שבאה להתנדב במעברה היתה מלאה בדעות קדומות ובצדקת הדרך ובכל זאת האמינה שהיא עושה טוב. זה ודאי לא היה טוב למי שקיבל ממנה עזרה. מסובך העניין הזה. בעיני הסיבוך הזה הוא ההבדל בין "שואה תרבותית" לבין "מחיקה תרבותית" ולו רק מסיבות הסברתיות: השימוש ב"שואה" סותם את האזניים, לפחות אלו שלי. ).
יכול להיות שכדי להקים מדינה במקום המטורף הזה היה צריך להיות בעל אישיות חד משמעית ומטורפת וקנאית, וכאבי הזהות של כולנו הם אחת התוצאות הרעות של העניין הזה.
כשקראתי נזכרתי איך אנשים אומרים לי בביטחון – "אמא שלך בלגית" ואני לא יכולה להסביר שאימא שלי נולדה בצרפת בכפר נידח בפירנאים בחורף 1943 להורים ממוצא גליצאי (אוי לגליצאי שיכנו אותו "פולני")שנולדו בבלגיה למשפחות שהגיעו משורשים חסידיים אך קיבלו חינוך באימפריה של פרנץ יוזף. לכן דיברו בבתים יידיש, גרמנית, צרפתית, פולנית, ואחר כך גם פלמית והולנדית.
איך אסביר שאין זהות בלגית (הבדיחה אומרת שרק היהודים הם בלגים, כל השאר פלמים או ואלונים…).
אז מה זו הזהות הזו? זהות. הזהות שלי (וזה רק צד אחד של הסיפור, כמובן).
לכן כאב לי לקרוא שאתה אינך יודע מי אתה. מה זאת אומרת? אתה בדיוק זה:
תמהיל של מכלוף,גירוש ספרד, הישוב היהודי, חיפה הציונית וחיפה שלפני הציונות, השומר הצעיר והליכוד, הקשר עם הערבים והחשדנות כלפיהם, השכונה הבורגנית ואי השייכות אליה, ועוד.
כל זה זה אתה וזה מה שהופך אותך למעניין וזה מה שהופך כל סיפור אנושי לאנושי ולא לפלקאט של הקרן הקיימת.
ומי שאני זו מי שאני ולא איזה "דור שלישי" או השתייכות סגורה-לחלוטין אחרת.
יש לי איזה חלום לתעד פעם כמה שיותר סיפורים ישראלים על הסתירות והשייכות-חוסר שייכות המעורבב שלהם. זה "ה"סיפור.
אני חושבת שהמסרים החזקים של מערכת החינוך אז (אצלי עוד היה בי"ס דתי בבית לא קפדן ומחנכות חרדיות. תמיד היה איזה רגש אשמה למה אנחנו לא כמו כולם. בכלל ילדים חשים כך, אני חושבת)העמידו אותנו במבוכה ובקושי מול היותנו אנחנו והיות הורינו הם.
אז מה השורה התחתונה?
לא יודעת.
סיפור אישי הוא הרבה יותר ממניפסט, אולי זה? ואולי לא צריך תמיד שורה תחתונה?
קטע מרגש עבורי,
וגם אהבתי את עבודת האמנות,
הגובלן של אמא שלך, ואת תמונת סבך.
אתה קצת קצת דומה למכלוף. משהו בפנים.
בחלק מתיאורי ילדותך ושורשיך הזכרת לי שורשים שלי מהצד המזרחי,
אצל שנינו יושבים כאן הרבה דורות,
למרות שהיתה גם ירידה אחת בת כמה שנים למצריים בשנות הרעב הקשות שהיו בארץ,
נדמה לי שלפני שנות ה 20" של המאה הקודמת.
דוד שלי כתב את קורות חייה וקצת שושלת של סבתי ממוצא חלבי, לכבוד יומ הולדתה של לפני כמה שנים וזה מרתק,
והייתי מאד גאה לקרוא את זה.
באותה מידה אגב, חשתי גאווה ותחושת שייכות גדולה לקריאת ספר הזכרונות של סבי שהוא הוציא לאחרונה, הייקה המצויין והנדיר כל כך הזה.
הי רונית
אני שמח לקבל את תגובתך.
אני מוצא שככל שאני מזדקן, נו, מגיע למחצית חיי, אני דומה לו יותר. עד כה חשבתי שאני בעיקר דומה לסבא הבילורוסי שלי, זרובבל שאלתיאלי. נשבע לך שזה היה שמו. הוא נולד בשם זרובבל מגרגוט לאב ציוני שהיה לו בי"ס לעברית בויטבסק, עירו של שגאל, ומצד אימו הוא בכלל ממשפחת ריבלין, המיוחסת.
ותתפלאי, אבל הוא היה הכי כהה בשושלתי. הצד הספרדי שלי הוא ג"ינג"י ולבנבנן. וסבתי הבולגרית, פנינה עמר, מקורה מגירוש ספרד, והיא היתה כהה רק בשיערה. והכי כהה, שחום ממש ועיניו יוקדות, שלא לדבר על זה שהיה חמום מוח (כמוני בימי הרעים), היה סבי האשכנזי, דווקא. ככה זה, השחורים הם לא תמיד שחורים באמת.
איזה שחור ואיזה לבן.
אצלנו למשפחה בזמנו הגיע אחיין מדהיםםםםםםםםםם שהוא.. הפלא ופלא..
בהיר. נראה בריטי.
וכל זה מאיפה ? מאביו שהוא גיסי, המרוקאי למהדרין.
וזה נחמד קצת שוני בצבע, נמאס כבר מהשיער שחור עיניים חומות האלה,
כמה נאים שלא יהיו, כמה אפשר ?
אז זה כייף אחיין בהיר, שיהיה בהיר הנשמה.
ואחותו שהיא בכלל מלכה דווקא יצאה כהה אבל יפיופה פחד.
ובטח לא תחזור שוב לפוסט שלי, אז אני מעתיקה לך תגובה שלי חזרה אליך:
תודה מאוחרת על החום שאתה מפיק מעצמך, ועל העידוד שעודדת אותי במילותיך לפני כמה אמשים.
תודה, ממך ומהפוסטים שלך נושב המון חום אנושי, בכמויות.
לדעתי, לפעמים הלהט הזה גורם לך להיות קצת דוגמטי ולאבד כמה פרטים בראייה הכללית,
אבל זה לא יגרום לי פחות לקרוא את דבריך, אולי אפילו יותר.
הי רונית
היטבת לתאר אותי גם את החום וגם את הלהט וגם את הדוגמטיות. ככה זה כנראה, עם הטוב בא הרע. יונג קרא לזה צל.
ועל איזה פוסט שלך מדובר, בטח אחזור.
מיכה, דרך אגב, עוד משהו בנושא העדתיות:
כדוגמא אישית אמנם, אבל אצלנו לדוגמא,
דווקא הצד המזרחי, כלומר ממוצא "מזרחי"(רבע גרוזיני זה גם מזרחי ?) הרבה הרבה יותר מיוחס,
האנשים היו אשכרה מהאצולה הירושלמית,
וחברים-של וקובעי מדיניות, ועוד יותר מפעם: המוכתר של טבריה, וכאלה ..
כלומר: אלה חבר"ה שמרגישים חלק אינטגרלי מהמדינה,
אני לא מכירה משהו יותר ישראלי במובן הטוב של המלה מאבא שלי למשל,
וציוני וצבר שהן מילים שאני לא שונאת בכלל. והוא ממוצא מזרחי לחלוטין.
ומשפחתה של אמי היא אשכנזייה, וקטנה כל כך, כי רובם נספו בה בשואה,
והם עלו שנה לפני מלחה"ע שנייה,
כמעט ללא קרובים שנותרו להם,
ומבתים עם מקצועות פשוטים, ללא נכסים,
ונחשבו כאן עולים,
וממש לא הפכו לאיזו "הגמוניה" שאתה מדבר עליה, אלא היו פועלי אדמה פשוטים בקיבוץ ציוני-דתי.
הנה לך דוגמא אחת מעניינת של היפוך של מה שאתה מדבר עליו.
עולים-ותיקים הוא קרע שאני מתחברת אליו יותר איכשהו.
מצד ני אני מדברת על חוויות שלי ושל הסביבה המוכרת שלי,
לא עסקתי בסוציולוגיה או היסטוריה ולא חקרתי את התחומים,
רק רציתי שתכיר צדדים קצת אחרים.
וד"א:
מה פתאם אתה מתקרב לאמצע החיים?
אתה עוד לא בן 60 כפי שזכור לי 🙂
לי יש נטיה לצאת מהסיפורים הקטנים אל התמונה הרחבה. טוב אני סוציולוג בהכשרתי… ואני חושב שזה נכון שיש המון סיפורים שאינם עומדים בתיזה שלי, אבל התמונה הרחבה עומדת גם עומדת. גם אצלי במשפחה האשכנזי היה עני יותר מהספרדים. אז מה זה מסביר את התורות מלאי המזרחיים והרוסים והאתיופים ללשכת הסעד?
ואגב שמת בטח לב לעובדה שאף אחד לא קורא לרוסים של שנות התשעים אשכנזים. ולמה זה? אולי בגלל שההגמוניה האשכנזית אינה מוכנה לתרום את שם האצולה שלה לכל דיכפין. פתאום אלה רוסים. והאשכנזים לא היו רוסים כדי מחציתם? (החצי השני פולני , אם מדברים על המסות)
מיכה, הפוסט הזה מרתק בעיני. אני רוצה עוד להמשיך לחשוב עליו. אבל רק בינתיים אני רוצה להעיר משהו: אתה רואה במבטו של סבא מחלוף ביטחון ואדנות, ואני בחנתי את הציור ומשום מה ראיתי משהו אחר לגמרי: הוא נראה לי מהורהר, מופנם, קצת לא בטוח. ואילוהבעתו של מיכה, צאצאו, נראית לי הרבה יותר בוטחת, מוצקה, ואולי אפילו מעט "אדנותית"?…
מעניין, לא?
המבט מבפנים והמבט מחוץ אומרים אולי דברים שונים, ומה שאני רואה לאו דווקא מעיד על הנימיות, אבל כך נראות לי ההבעות של שני הגברים הללו.
מה דעתך?
מיכה מעניין מה שעופרה העלתה
אתה נראה דומה באדנותיותך ליעקב שבתאי שהיה הסמל של הצבר ואחר כך נעשה סמל התחייה
הבחור הצעיר הגאה והמזרחי .
הישראלי החדש.
כמו שאמרה רונית ואני הצטרפתי.
מחלוף=מכלוף, כמובן, ונימיות=פנימיות.
הי עופרה ומירי
גרמתן לי לחזור ולהתבונן בתמונות שאני מכיר בע"פ כמעט. לדעתי, ביליתי למול ציורו של סבי לפחות כמה יממות רצופות מחיי (בסיכום כל הדקות…) ואני רואה בו עדיין, אולי בעיני רוחי, מתוך הזכרון הנכתב לאחור כמו הליכת עקרב, את בעל הבית, אדון בביתו.
ומצד שני, אם אני מתבונן לתוך הערותיכן ושוב אל התמונה, אולי בעל הבית איבד את הבטחון שהיה לו בביתו. הלכו התורכים ובאו האנגלים ואז הגיעו האשכנזים הציונים וערערו את יחסיו עם בני תרבותו הערבים, ואז הגיעה המדינה והפכה אותו בשנת 1952, השנה בה צויר, ושנתיים לפני מותו, לאדם שיסודות עולמו התערערו. פתאום הצנע, והמלחמות ובנו שנשחט בבתי הזיקוק, מספר שנים לפני כן, ואשתו, חנה, סבתי, שנדרסה בשוק ומפציעתה מתה לבסוף, והעולם, אל דוניה, כבר אינו אותו עולם. ומאז במשפחתי אומרים: "הדא אל דוניה" – זה העולם – במין קבלת הדין המהולה בהשתוממות על השינוי שהשתנה העולם למול עיניהם.
וכשאני מתבונן בעצמי, הפנימי ולא המצויר או הרקום, אני רואה מישהו שהרבה יותר בטוח בעולם בו הוא חי, מספיק בטוח כדי לא להשתומם עליו, אלא לבקר אותו וללחום לתיקונו.
מענין. לא חשבתי על כך לפני הערותיכן. תודה על נקודת המבט השונה.