הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
התחושה המתוקה מהורהרת הזו כשאתה מסיים לקרוא ספר וכל חווית הקיום שלך נעה ונדה מזו שהסופר טווה לזו שלך: הבגדים לקפל מהכביסה, הבקבוקים של אימרי לשטוף ולהכין לערב, הארגזים שעוד נותרו לפריקה, הגדר החיה שיש לגזום, לפני שהמדרכה בצד שלך תנוטרל לחלוטין, המטלות לקראת שנת הלימודים הבאה, העבודה עם המקדחה ברחבי הבית. אינסוף של פרטי יומיום שנעמדים להם בשורה כמו מבקשים לתבוע את עלבונם על שנדחקו לתחתית סדר העדיפויות שלי היום כך ללא התראה וסימנים מוקדמים. מסננים לעברי בארס ספוג עלבון: איך עזבת אותנו בשביל איזו עלילה בדויה וכה לא רלוונטית לחייך, איך נטשת אותנו – מערכת הקיום שלך לטובת איזה שלינק אחד ונער הקריאה שלו.
כבר חודש שלם אני קורא 2-4 בקצב של עמודים כל פעם את נער הקריאה – ספר שניתן לסיים תוך שעתיים. נרדם לתוך העמודים, קורס את קריסת האב העייף והמותש מחום ומעבודת הקמת הבית מארגזיו ושב חזרה לאותם עמודים שנקראו אמש מבלי לספוג דבר, כמו מילים שנושאת הרוח משיחות של אחרים וקוראן שוב וסופג משהו. מספיק כדי להחזיק את העלילה לעוד יום יומיים.
היום קמתי כמו חתול שמתפנק על החלב בשמש, התמתחתי ולכסנתי מבט אל המיטה. נער הקריאה קרא לי ובאתי. תחושות אשם כבדות צורבות את תודעתי ואני ממאן להקשיב להן.
אוח ספר. כמה מתוקה ההרגשה הזו. לקרוא, כאילו אין עולם בחוץ. כאילו אני מתבגר ומישהו אחר מבשל בשבילי ומכבס בשבילי ודואג לצרכי ולשאר חיי. מין חוסר אחריות דבשי כזה שיש בו הסתגרות מהעולם, התעלמות מהמצעד של ה'צריךים'.
נער הקריאה לקח אותי למקום שבו לא קל להיות, אבל אפילו הוא נראה מרתק יותר משגרת הארגזים והחיתולים של החודשיים שלושה האחרונים.
אני מניח שכרגיל כבר כל העולם קרא את הספר ואהב אותו יותר או פחות ויכול להיות שחצי העולם גם ראה את הסרט, אבל אי אפשר להאשים אותי בכך שאין לי זמן לחיות כפי שהייתי רוצה. החופש הגדול הפך להיות השנה משהו שמזכיר ארגז ופליטות (בשורוק).
אני חייב להיכנס לתוך העלילה ולדבר על משהו שעלה אצלי בעקבותיה.
השאלה שעולה אצלי וחוזרת ועולה היא שאלת האשמה.
אני מניח שמה שאני הולך להגיד עכשיו יעצבן את כל מי שכבר התעצבן מהפוסט שלי על יום_השואה. אתם בהחלט מוזמנים להפסיק לקרוא.
האם כל מי שהיה חלק ממנגנון ההשמדה הנאצי אשם בו?
אנשים לא תמיד משקיעים מחשבה במה שהם עושים. הם פועלים סטיכית, או מתוך שיקולים פרגמאטיים, מתוך עיסוק בכאן ועכשיו, בצרכים שלהם. הם נמנעים מעיסוק בשאלות מוסריות גדולות. זרם החיים הוא מין מנוע גדול שמחריש את קולות הצדק והאשמה. רק כשהוא נדם, הקולות האלה נשמעים. נסו לחשוב על עצמכם בזמן ריב או ויכוח. כמה מילים שאתם אומרים ואומרות אינן המילים שהתכוונתם לומר. כמה מילים שאמרתם גורמים לכם לנשוך את השפתיים שנים לאחר מכן, כשאתם נזכרים בהן ומקללים את יום היוולדכם. אני שמתלהט בוויכוחים, תדיר, זוכר כמה כאלה. אלה הדוגמאות הקטנות שבהן אנחנו נסחפים למשהו שבאותו רגע נראה לנו חשוב יותר מכל. אחר כך כשהים נרגע וגליו ומשבריו שוככים אנחנו רואים את הגופות של הטבועים. אני לא רוצה או מתכוון לנקות את המצפון הגרמני מעברו. זה נראה לי חסר אחריות. אני חושב שיש לכל עם אחריות על עברו, אפילו אם כל הנפשות הפועלות בו מתו. כמו הזיכרון ההסטורי והזכות ההסטורית יש גם אשמה הסטורית. אין זו אשמת היחיד, שידיו לא היו במעל, אלא אשמת העם.
ועדיין, היתה מלחמה והיה משטר רודני, שהשליט טרור ופחד ולא נרתע מהרג סתמי ואקראי של מי שנחשד בהתנגדות. היה גם רעב. לא רק בגטו, גם בגרמניה כולה. אנשים פחדו. הם נסוגו למצב שרידה. במצב הזה אדם חושב רק על איך הוא חי עד מחר. המחר שבו יהיה טוב יותר. שבו יהיה נורמאלי. מוסר הוא מותרות במצב הזה. כשהתרסק מטוס בהרי האנדים הניצולים אכלו את בשר רעיהם המתים. כולם היו חברי נבחרת ספורט כלשהי. הם היו חברים וספורטאים. זה היה קניבליזם או מוות. הניצולים נצלו רק בזכות הקניבליזם הזה. היה כמובן משפט אחרי זה.
כשהחיים על המדוכה – המוסר ממתין לתורו.
האנושות מצפה מעצמה להיות מוסרית גם בעיתות הישרדות. היא נכשלת בכך כל פעם מחדש. אני כשלעצמי מקווה שבמצב דומה הייתי מוסרי יותר, אבל אני מעריך שהייתי נכשל בזה כמו רבים אחרים, אפילו שאני מחשיב את עצמי כאדם מוסרי.
אני חושב שאדם צריך לשלם מחיר על מעשיו, אבל אני מפקפק בזכות שלנו להתנשא מעליו. האם באמת היינו מתנהגים כקבוצה, אחרת? יחידים – כן. תמיד יהיו יחידים שיצליחו להיות מוסריים יותר מאחרים. אבל הם תמיד יהיו במיעוט. אנחנו משלים את עצמנו תמיד שבני אדם יש להם מותר על הבהמה. האמנם? אנחנו ממציאים מוסר שאיננו מצליחים לעמוד בו בעיתות משבר ומתאכזבים מכך בכל פעם מחדש. יש לנו התיימרות גבוהה וכשלונות צורבים. לבהמה אין יומרה. מצד שני גם אין לה רשעות ואכזריות. היא עושה רק את מה שהיא אמורה לעשות. גם לנמר ולאריה אין רשעות ואכזריות. הן חיות האמונות על מלאכתן. רק האדם אינו יודע מהי מלאכתו והוא מציב לעצמו רפים גבוהים שנבצר ממנו להגיע אליהם. יש תמיד איזה יחיד סגולה או יחידת סגולה שמצליחים. הם המיעוט. אולי בזכות זה יש קידמה. הם מראים לנו את הדרך.
השאלה היא מהו יחסנו למי שסרח? אנחנו בזים לו ומענישים אותו. האם זה נועד לנקות את עצמנו מהחשד שאולי גם אנחנו עלולים ליפול לאותה תהום. לכשול באותה אבן. לטוח את עיננו באותו טיט ההתלהמות. האם יחסנו אל האחר הכושל הוא למעשה הבעת החרדה מאופיינו הבוגדני? מחולשת רצוננו? מאי – מוסריותנו?
בנסיבות גידול מסוימות כולנו רוצחים.
ואומרים שגדול הרוצחים יגיע לשמיים ויספר על ילדותו הוא יצא שם זכאי.
אך לחברה הזכות להגן על עצמה ולהעניש על מנת מנוע כשל.
וככל שרף הענישה גבוהה יותר וגם השיקום, ההרתעה אפקטיבית יותר.
באשר ליהודי.
ברגע שהוא בירידה רוחנית, הוא בעקב ומי שחי בעקב רוחני אז ממה תצפה ממנו?
אין זה מדבר על כך שמי שמסגף עצמו יותר, הוא הזוכה . אך יש לשאוף לקיום רוחני.
ראה פילים, כאשר האריה רוצה לטרוף את גור צעיר, כל הפילים והפילות הבוגרים מקיפים אותו במעגל ומונעים ממנו לעשות כן.
כך צריך לעשות בחברה מתוקנת.
הנאצים לא התגוננו מפני היטלר, לא כקבוצות ולא כיחידים.
הם גם לא תקפו.
אז יש את היחיד וגם את הקבוצה ולאן אתה בוחר להשתייך.
הי אביטל
תודה על התגובה.
יש לי איזה תיקון: הנאצים מעצם היותם נאצים בוודאי לא יתנגדו לחיסול היהודים, את התכוונת לגרמנים. ואז יש לך שני כשלים. א. נאצים לא שווה לגרמנים. אי אפשר להחיל משהו שלילי על אומה שלמה. תמיד יהיו מתנגדים, שיראו מעל למציאות הצרה והמתלהמת.וזה מוביל אותי לכך:
ב. היו בהחלט גרמנים שהתנגדו.
אז למה לא הצטרפו אליהם , כי את זה אני דורשת מיחיד , לדבוק בקבוצה שבה הוא מאמין.
אבל חשבתי על דבריך ורציתי לעלות פוסט תגובה שהעלה בי למקרא מילותיך.
כאילו אנו מאשימים את הנאצים ומה איתנו.
ועל כך רציתי לכתוב ובהרחבה.
אך כרגע אני בבעיה מחשבית. הצביעות באיזכור השואה.
האם ידעת שראשי הציונות כאן מנעו עזרה והצלה.
יהדות הונגריה כמיליון איש וסלובקיה יכלו להנצל .
טוב , אנו מושכים כתף.
כולה מיליון ועוד שישים אלף נו טוב.
בכל מלחמות ישראל לא מתו כמספר הזה??
לא! תודה לאל.
הפושעים היהודים צריכים לעבור הוקאה פומבית בדיוק כמו הנאצים ועוזריהם.
זה נשמע חריף , כי הם הקימו מדינה.
אבל אז מה?
אם אכתוב את הפוסט אשלח לך מייך.
שבוע- טוב
אשלח מייל.
לי אין שום ספק. הישרדותי קודמת כמעט לכל. אני חושב שרק במצב בו הישרדותי היתה עומדת מול זו של ילדיי היא היתה מוותרת. נראה לי שבכל שאר המקרים הייתי עושה הכל בשביל לשרוד ולא מתנצל לאחר מכן בשם המוסר, אלא גאה בעצמי על שהיתה בי התבונה להתאים עצמי לנסיבות ולעשות מה שצריך כדי להתקיים. כשאני אומר שהיא קודמת כמעט לכל אני מתכוון לה-כ-ל!
הי אחי
זו שאלה גדולה. אני לא מאמין שהייתי פועל לאור מה שלתפישתי אינו מוסרי ברמה הגבוהה של המושג. כלומר לגנוב ולשקר הייתי עושה בקלות בכדי לשרוד. אני חושב שהייתי רוצח את אויבי. אבל אני מקווה שהיתה בי הגדולה לא לחולל עוולות לחסרי אשמה. אני מקווה שלא הייתי נגרר אחרי משהו דמוי נאציזם. מקטרגי מהשמאל הקיצוני ממני, היו אומרים שעצם העובדה ששירתתי בשטחים ולא סירבתי כבר היא מורה על שיתוף פעולה עם הכיבוש הרע. ייתכן שהם צודקים. אני חושב, בשורה התחתונה, שהכל ספקולציה. בעיני חסידי אומות עולם הם יוצאי דופן שהמוסר שלהם עילאי ואני מעריץ אותם על חוט השדרה המוסרי שלהם. הלוואי ולא תינתן לי הסיטואציה בה אצטרך לבחון את מוסריותי.
לא קראתי את הספר, אך שאלת האשמה לא זרה לי גם לא בהקשר השואה.
השאלה היא מהי אשמה – אחריות למעשה או מחדל – או הזדמנות לגנאי או נקם?
רבות נאמר על הבנאליה של הרוע. לעיתים הרוע הוא אכן בנאלי ונעדר כוונה מודעת להרע. אבל לטעמי זה לא מספיק כדי לנקות מאשמה, או אם תרצה – מאחריות.
יש כלל אחד שלטעמי מבטא באופן חד ומושלם את העקרון העומד בבסיס המוסר כולו ומתמצה באמרה "מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך". עקרון זה מחייב את ראיית האחר ובחינה עצמית ונטען כי הוא ה"כלל גדול בתורה" השקול לכולה.
באופן פרסוקסלי המוסר היהודי שזהו בסיסו הוא שקומם מאוד את האידאולוגים הנאצים אשר האשימו את היהודים בהפצת מוסר קלוקל שסירס את "האכזריות הטבעית" של הגזע הארי וטענו לצורך לשחרר את העולם מנציגי מוסר "מעוות" זה.
לא מפליא שהיעדרה של ההתבוננות המוסרית הוא גם מה שמאפשר את "הבנאליה של הרוע", את ההשתמטות מבחינה עצמית וממוסר בסיסי של כל המעורבים במכונה הנאצית, מקטן עד גדול. נראה שמראש ידעו הנאצים כי מלאכתם לא יכולה הייתה להתבצע אלא לאחר השתקתו של הקול המוסרי ושחרור גורף מן החובה לבחינה עצמית.
האם אנו עלולים ליפול לאותה התהום? לדעתי נפילה לתהום מחייבת שטיפת מוח מתמשכת של מחיקת האחר ושלילת זהותו כאדם. תהליכים כאלו לא ראיתי בחברה שלנו אלא דווקא כלפינו וכלפי עצמנו. נדרשת לנו הערכה עצמית בריאה כדי לא ליפול דווקא למוסרנות יתר, צדקנות והלקאה עצמית שהם צדדיו הפחות בריאים של העקרון המוסרי הקדום.
באותו הרגע שאנו שוכחים שכל מערכות היחסים הן הדדיות ואת מה ששנוא עלינו אל לנו לעשות גם לעצמנו, כאשר אנו מפסיקים להיות "חברים" של עצמנו ולשמור על האינטרסים שלנו – אנו נופלים לתוך מקום לא בריא של בגידה עצמית וכעס עצמי על כך, כעס שבדרך כלל מנותב הם הוא לתוך דינמיקה שגוייה של הערכה עצמית פגועה וחוזר חלילה. זהו לדעתי מקומנו כקבוצה ביחס לסכנה ליפול לתוך הבנאליה של הרוע: רוע בנאלי ומנומק – כלפי עצמנו דווקא.
הי ראובן יקירי
אתה יודע, לפני כעשר שנים נתתי טרמפ לבחור חרדי והוא שאל אותי לגבי חיי. הגענו לדבר על כך שבטיול שלי בחו"ל אחרי הצבא, בקטע האירופי שלו, לפני שהמראתי לאוסטרליה, היתה לי מכונית ונתתי טרמפ לבחור גרמני חסר כסף לחלוטין. אני התייחסתי לזה כאילו הוא אצלי בסלון, מתארח לכמה ימים. נתתי לו אוכל ושילמתי עליו מעבורות. באיזשהו שלב היתה לי דילמה. הוא ידע בדיוק היכן אני שם את הגסף שלי באוטו. האם עלי לקחת אותו אתי לשירותים או להשאיר אותו שם למול עיניו חסרות הכל.
ההתלבטות היתה קשה. לבסוף החלטתי לא לקחת אותו אתי. לא רציתי שהחשדנות תדבק בי. רציתי להאמין שהוא – אורחי לא יבגוד בי. הוא לא בגד. היו פעמים שהשארתי לו את האוטו וירדתי לצלם והוא אסף אותי מהמשך הדרך. מצבנו יכול היה להתהפך כליל. הוא יכול היה לקחת את האוטו וכל חפצי וכספי ולהותיר אותי חסר כל.
הבחור החרדי התבונן בי ואמר: יש ביהדות כלל חשוב: אחרי המעשים נמשכים הלבבות. אתה פעלת לפיו, אולי מבלי שהכרת אותו.
אני חושב שמוטלת עלי החובה כלפי עצמי ומעם עצמי להיות טוב. טוב ככל שאני יכול ולשאוף ליותר מזה כל הזמן. ברגע שאני מוותר על המאמץ אני נמשך אחרי מעשי ורמתי הרוחנית נופלת. אני חושב שישראל ירדה והפכה לעם ככל העמים. אותה מוסרנות יתר היא השאיפה העילאית. ברגע שננטוש אותה נרד לרמה נמוכה יותר. אי אפשר לומר שמצבי עכשיו הוא משביע רצון. התיקון מצריך רעב. אני חייב לא לשבוע רצון. אלא לרעוב לתיקון, לשיפור, להתעלות. אני חייב לרצות להיות טוב יותר, מוסרי יותר.
לגבי אי אפשרי להיות מוסרי מידי.
גם אני מאמין שעלינו לרצות להיות טובים יותר. אלא ש"טובים יותר" משמעות לשני הכיוונים – גם לעצמך וגם לאחרים ולא לבטל את זה בפני זה.
אם כבר ביהדות עסקינך יש כלל עמוק יותר מן הכלל שציטטתי והוא אומר "ואהבת לרעך כמוך". איך אהבת? כמוך. אם אינך אוהב את עצמך לא תוכל לאהוב אתה אחר. האיזון הוא מהות המוסר ועלינו לראות את הסיטואציה מכל נקודות המבט, כמו שאומרת אנה (מ"מר אל כאן אנה") – "לאלוהים יש רק נקודות למבט".
לכן ראיית הדברים מכל נקודות המבט אינה רק חיונית לפעולה נכונה, היא גם התקרבות לאלוהים – מקור המוסר במשמעותו האמיתית.
המוסרנות הקלוקלת שעליה דיברתי ושקיימת בנו כחברה היא דווקא דחייה של העמדה העצמית ותחתיה אימוץ העמדה של האחר. האהבה העצמית הופכת לשנאה עצמית ואינה מתקיימת עוד. ולכן גם אהבת האחר מלאכותית וחסרת תוחלת. כל שנשאר הוא קרע פנימי שאם היית לוקח שוב את החרדי בטרמפ היה אומר לך "אילו ישראל משלימים זה עם זה – מייד ניצולין".
במילים אחרות – אכן לא ניתן להיות טוב מידי. אך מי שאינו טוב אל עצמו אלא מלא ביקורת ושיפוטיות – איזו אהבה יש לו לתת לאחר? אין זו אלא מראית עין של אהבה, קליפה ריקה של מחוות שאין בה ולא כלום ולכן בניגוד להתנהגותך עם הבחור חסר הכל – אין בה מעשים אמיתיים ואינה מושכת את הלבבות…
הפוסט מעורר מחשבה. לא קראתי את הספר אבל ראיתי את הסרט. אכן, מעלה שאלות
תודה על תגובתך ועל הביקור.
הי מיכה.
לא קראתי את הספר,
אבל לגבי השואה, אני חושבת שהלקח העיקרי הוא שכמעט לכל אדם זה יכול היה לקרות, איך שפעלו הנאצים,
אני לא מדברת כרגע על יצר ההישרדות.
הלקח החשוב ביותר לדעתי הוא שבכל אחד טמונה גזענות, ומי שמתכחש לכך, הרבה יותר מסוכן מאלה שמודים בה ומשתדלים לעבוד איתה ולהיעשות מודעים יותר אליה.
ראית את הסרט "הנחשול" ?
הוא היה מכונן בשבילי וסידר לי דברים לגבי כל העניין של גזענות, שנאת האחר, ולחץ חברתי.
הי רונית
כיף לראות שאת מבקרת אצלי כשאני סוף סוף "בבית"…
הנחשול הוא בהחלט דוגמא טובה.
אני חושב שאם מתבוננים על ילדים בגן או בבי"ס רואים את הרוע וההיסחפות אחריו. יש את זה בכולנו. זה אנושי להיות רע ואכזרי ממש כמו להיות טוב ומיטיב. הבחירה היא שלנו. זוהי העבודה שבלב לדידי. עלי מוטל לבחור כל יום בטוב ולא ברע.
תראה את זה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12383&blogID=62
זה קצת נוגע בעניינים של סובלנות. בירושלים הפעם.
אתה כמעט לא כותב כאן בשנה האחרונה, למה ?
לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט, ומכל מקום אני חושבת שאפשר להתייחס למה שכתבת גם בלי קשר לספר או לסרט:
אני חושבת שהגיוני וטבעי שכל אדם אחראי יחשוב מחשבות כמו אלה שהעלית, וישאל את עצמו אם הוא היה מתפקד יותר טוב בנסיבות הנתונות. התשובה לכך כמובן אינה ברורה, אבל עצם העיסוק בזה הוא רצוי. אולי זה באמת מותר האדם מן הבהמה שהזכרת.
על מה שקרה בגרמניה תוהים ההיסטוריונים למיטב ידיעתי עד היום. יש להניח שהיה שם איזה עירוב של נסיבות שהתברר כנפיץ במיוחד. הרי לא בכל מקום שיש בו גזענות, אדישות והשלטת טרור פורצת שואה. וכן – צריך בהחלט לקחת בחשבון, שאחרי שלב מסויים של עליית הנאצים לשלטון, התנגדות להם היתה כמעט בלתי אפשרית. קל הרבה יותר לצאת להפגין כשאין מאיימים עליך במשלוח למחנה ריכוז בתור פעולת עונשין. אפשר כמובן לשאול, למה לא התנגדו כשעוד היה אפשר. לזה מן הסתם יש יותר מתשובה אפשרית אחת. אחת מהן כרוכה אולי בשאלה, עד כמה היו האנשים ה"רגילים" נבונים מספיק כדי לשער את עומק התהום שאיימה עליהם. השאלה היחידה שאני תמיד שואלת היא מה גרם למי ששתפו פעולה עם הנאצים לעשות זאת בהתלהבות יתרה כזאת. הרי אם מדובר רק על הגנה על חייך, אתה יכול לעיתים להסב את ראשך ולא להלשין על יהודים מסתתרים. לפעמים זה אפשרי. אבל רבים רבי
לצערי לחצתי בטעות על "שלח" לפני הזמן, ולפני שהספקתי להכניס כמה שינויים בפיסקה האחרונה. מילא.
אני אסיים רק בתשובה לשאלתך בסוף הפוסט – נדמה לי שפשוט נוח מאד להאשים את הזולת – לאו דווקא מתוך התגוננות. זה נכון בכל תחומי החיים, לא רק בתחום הסבוך הזה. זה יותר קל מאשר לחפש את הפגמים שקיימים כמובן בכולנו, וזה חלק מהנטייה של בני אדם להסתכל על דברים כשחורים ולבנים בלבד, בלי תחומים אפורים.