הבילויים

סיגלית, בת זוגי שתחיה, לקחה אותי אתמול להופעה, שקרוב לוודאי לא הייתי הולך אליה ביוזמתי. הברבי חלל הופעות נהדר הבנוי לרוק. אחרי שהייתי במעבדה בירושלים בהופעה של אביב גדג' (ראו הבלוג: מרגיש כמו בפעם הראשונה) הבנתי עד כמה רוק הוא תלוי חלל. אי אפשר להנות מהופעת רוק על כסאות, ללא בירה ביד וללא האמביאנס של עשן סיגריות. נכון שאני לא מעשן ויכול לחיות בלי לזהם את עצמי בגורמי סרטון, אבל נראה לי שאיסור על העישון הופך את החלל לסטרילי ופוגע בחוויה של הרוק. רוק הוא לא ענין סטרילי. הוא ערבוב מתמיד של הבוץ של הקפה בנשמה. 
הבילויים. להקת רוק עם טקסטים סאטיריים ונוקבים, שמקלפים את הפאתוס מעל המילים הגבוהות שהציונות חרתה בשיריה. הם שוזרים את "באב אל וואד" לתוך "סע לאט" וכותבים שירים על שאול מופז ושרה אלמוזלינו. הטקסטים חריפים ומצחיקים ונדרשת לא מעט הקשבה למילים שיש בהן שנינות מרובה והן מעידות ללא ספק על יכולת כתיבה עשירה. השירים אינם נונסנס, יש בהם עוקץ חריף. לתוך שיר ערש נשזרת ההסטוריה המקוצרת של הכיבוש ובכלל זה גם דימויה לאונס. הבילויים הם מין גרסא אשכנזית של בום פם. בום פם – להקה שגם להופעתה סיגלית לקחה אותי – כותבת טקסטים מצחיקים וסאטיריים ומלווה אותם במוסיקה עם גוון מזרחי – ערבי – יווני – קסטות. בום פם היא בת ים. הבילויים הם תל אביב הישנה. גם בהופעה של בום פם המוסיקה מצחיקה את הקהל ואת סיגלית. (סיגלית אוהבת שמצחיקים אותה. בגלל זה היא איתי) (גם בגלל זה, אני נוטה לקוות) 
אז זהו שאני באופן אישי מעדיף שמוסיקה לא תצחיק אותי, אלא תכה בי בבטן (אמרתי אלג'יר?, ברי סחרוף? אפילו היהודים?) ושהטקסטים לא יצריכו ממני חזרה על החומר של הבגרות שלי בהסטוריה (שהיתה תודה לאל מזמן). נהניתי באופן אינטלקטואלי מההופעה, אבל לא באופן רגשי. מבחינתי מוסיקה זה ענין רגשי. או שזה נוקב את בטני או שזה לא זה. כשאני רוצה עונג אינטלקטואלי אני קורא ספרים. אני כמובן לא שולל את הז'אנר ככלל ואפילו שמח שהוא קיים. אני שואל את עצמי: הרי עשיתי עבודת וידיאו סאטירית היתולית על "ים השיבולים" ובה פיזזתי בשדה שיבולים כמוכה שמש ציונית קופחת. אני אמור לאהוב את הבילויים. הם עושים את זה לא פחות טוב ממני ובדרכם אף טוב יותר. אז זהו שאם הייתם מבקשים ממני לראות הופעה של עצמי לאורך שעה וחצי, הייתי מסרב בנימוס. הופעה של הבילויים זה כמו וידיאו ארט מתוחכם ומתחכם, הנמשך מעבר לטעם הטוב. בהתחלה זה מצחיק ומסקרן ולאט לאט אתה מחכה שתיגמר ההופעה. גם ההופעה של בום פם התישה אותי ושעממה. השעמום המסוים הזה גרם לי להתבונן באנשים שמסביבי שפניהם הראו עונג ושעשוע וחלקן אף הביעו אקסטזה מסוימת. אז קודם כל קינאתי. אין מעצבן יותר מלהישאר מחוץ לחוויה בה אתה נוכח. אבל מעבר לזה היה לי זמן להגג לעצמי על הופעות בכלל.
מהי הופעה? מצב אקסטטי מבוקר שבו אנשים שונים מתאספים יחד כדי לחוות חוויה משותפת שתקרב ביניהם לרגע קל ותוליך אותם החוצה בתחושה של רטט מתמשך. במהלך ההופעה יוחלפו מבטים, תהיינה הידחקויות שכרוכות בנגיעות מרפרפות בגופים עלומים, בחיכוך אברים ובהחלפת נוזלי גוף (זיעה). (ואני מדבר על אלה שאינם מכירים זה את זה, שכן השאר יחליפו נוזלים רבים יותר). כלומר יש כאן ענין אורגיאסטי המוני. טקס שבטי של אקסטזה מתוזמרת ומוזמנת, ממש כמו קריאות הקולולוש המלוות שמחות מזרחיות. אפשר לומר שהופעה היא מעין סימולטור של סקס. ניתן לראות את הציפור במעופה. בעידן שבו מדורת השבט הוחלפה במסך מרצד והסיפורים שסופרו ליד המדורה הוחלפו בבלוגים כדוגמת זה, הטקסים הדתיים המלווים במוסיקה קצבית ומכשפת הוחלפו בהופעות רוק.