הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
אני אולי סתום, כי אני רק מורה, אבל תסבירו לי, אתם אנשי הקלקלה, אנשי המספרים והBIG MONEY, תסבירו לי, איך זה שלפני המלחמה היו הפגנות של נכים שביקשו סידורי נגישות למוסדות ציבור ועזרות נוספות ולא היה בשבילם כסף, ושל חולי סרטן שהתחננו כשרגלם בתוך הקבר לתרופות מצילות חיים ונתנו להם להשלים את הירידה אל הקבר, כי לא היה כסף, ושלוש דקות הסטוריות אחרי זה, בקושי חודשיים, חטפו לנו חיילים. הו, הו, איך האגו שלנו נפגע. ואז יצאנו במערכה לא מתוכננת כלל להצלת האגו הגברי של מדינת ישראל וחבר גנרליה, אוסף של זקפות לאומיות בגרוש, ולחמנו בחיזבאללה ו"ניצחנו בקרב" אבל הפסדנו הכל בחזרה תוך חודש. חיזבאללה היום חזק יותר ולגיטימי יותר. אה כן ויש פחות חולי סרטן. אופס, לא מדויק, יש חדשים. אבל הפרצופים הישנים האלה שראינו מול הפרצוף מתחננים על חייהם, הם מתו או מתים בזמן הווה. מי יודע בכלל מה איתם. הם כבר הסיפור של אתמול. (כן והתקשורת אשמה. אשמה) כן ויש יותר נכים שלא יכולים להיכנס לביטוח לאומי או למשרד הפנים או לכל מקום אחר. יותר? בטח יותר. היתה מלחמה לא? המון פצועים. המון נכים חדשים. ועכשיו גם יש כסף לקצבאות לנכי צה"ל ולקצבאות לאלמנות וליתומים, שלא לדבר על צי הרכבים השלם שהנכים האלה קיבלו מצה"ל. עכשיו יש כסף. כסף להרוג לבנונים, למחוק שכונות, לשלם פיצויים של מס רכוש, לזה יש כסף. יש כסף להרוג אין כסף לחיות. יש כסף למתים אין לחיים. יש כסף לשנאה, אין לחינוך. מדינה מטומטמת.
ועוד משהו: יש יתרה של 7.8 מיליארד שקל בתקציב הממשלה בשל גבית מיסים יתירה, אבל מה, אי אפשר לשלם מזה על החיים, הסביר לי מישהו שמקורב למשרד ראש הממשלה. למה? כי מזה אפשר רק לשלם חובות. בגלל המלחמה נתנו לנו הארכה מיוחדת לתשלום חובותינו הלאומיים, בשביל הנכים וחולי הסרטן והחינוך לתלמידים שלנו שהולכים ונהיים מיום ליום בורים יותר מדופלמים, בשביל זה אין כסף. בשביל זה לא נקבל הארכת תשלומים.
יש כסף רק להרוג. להרוג ולמות.
ממש מדגדג לי לספר כאן יפור על איך המדינה הזאת מבזבזת כסף אבל לצערי אני לא יכולה.
אז אספר על בטיחות ילדים, נושא שעבדתי בו כמה שנים טובות:
עלות הטיפול בילד שנפגע כוללת:
טיפול רפואי בביה"ח+בדיקות+ אישפוז.
אובדן ימי עבודה למשפחה
שיקום – פיזיותרפיה ועוד.
ביטוח לאומי (לעתים קיצבה לכל החיים)
לעתים קרובות יותר ויותר – תשלום פיצוי בתביעה אזרחית.
וסליחה אם שכחתי משהו.
נו,
אז לא יותר פשוט לדאוג להסברה ולמניעה? להתקין סורגים או לסבסד עלות שלהם, לסדר הסעות נורמאליות, לסייע למגזרים הפגיעים ביותר (בדואים, ערבים וחרדים -בסדר הזה)?
התשובה היא:
ברורררר שלא.
כי אולי הם לא יפגעו
כי אולי הם לא יתבעו
כי אולי לא השתילו למערכת שכל
וטיפול רפואי מניעתי לא זול יותר מטיפול במחלות?
ושיפור הכבישים לא זול יותר מתאונות דרכים?
ואיכות הסביבה? ואכיפת החוק לא זולה יותר מלחימה בפשיעה הגואה?
והחינוך לא יכול לסייע במשהו להקטנת בעיות העבריינות?
זה נכון לגבי כל דבר וכל פעולה כאן.
בודאי נכון לגבי המלחמה המטומטמת הזו, שמרגע שפרצה נראה היה לי שהגיע הזמן לחזור הביתה (מרגע ששמעתי שהמטרה להחזיר את השבויים, ליתר דיוק).
הטמטום הורג.
הטמטום הוא אימננטי למערכת.
אין לי מה להוסיף על דבריך. כל מילה בסלע. הבעיה שלסלע אין קורא. בארץ הזו מקשיבים לדברי המוכיחים רק כשהם הופכים למגילות גנוזות וגם אז רק כסוג של נוסטלגיה מבוססת הסטוריה ומסורת או לחילופין קנאות דתית. אבל זה בעוד לפחות אלפיים שנה…
הממשל שלנו מושחת ונרקב יותר ויותר משנה לשנה.
זה עצוב, אבל ידוע ומוכר.
לא נראה שזה הולך להשתנות בזמן הקרוב.
הגאולה שלנו תבוא מהאנשים הפרטיים, ה"קטנים", מאנשים טובים, שהם לא כל כך מעטים במדינה הזו כפי שנהוג לחשוב,
הם בדר"כ לא פוליטיקאים,
הם בדר"כ לא האנשים שממונים דה-יורה על עזרה מכל סוג שהוא או על מתן תקציבים.
הם כן קיימים ברוב שכבות האוכלוסיה, וקיום המדינה לדעתי תלוי בהם,
אולי "בנו", תלוי איפה כל אחד רואה את עצמו.
אני מזמן לא רואה בכלל טעם לדבר על השלטון שלנו או לצפות מהם למשהו.
אפשר לצאת להפגנות, אפשר להצביע ביום הבחירות, ואפשר לרוץ לכנסת.
אבל אם אנחנו נשארים אנשים פרטיים,
מה שנשאר לנו הוא להסתכל על עצמנו ועל איך אנחנו פועלים, ומקסימום על המעגל הקרוב אלינו, עליו אנחנו יכולים להשפיע בכיוון של יצירת שינוי.
זו נקודת ההסתכלות שלי בנושא.
מיכה, זאת לא המדינה שמטומטמת, כי הדינה שלנו קטנה ויפה, אלא שאנשים שחיים בה מטומטמים, אנשי ממשלה.
החלשים ממשיכים לסבול והחזקים למשול.
אני רואה פיתרון אחד ויחיד, שכל עם ישראל יקום וימרוד. הבעיה היא, שלא הרבה חיזקו את הנכים כאשר הם שבתו. וזאת כנראה הטעות של כולנו. כמו-כן שלא כל הנכים שבתו גם.
היום בצרפת ישנו שביתה תחבורה, עשרות אלף אנשים הסתובבו ברחובות עם שלטים, כולם ביחד וביד אחת. אולי עלינו ללמוד מהצרפתים, לקום לצעוק די.
על החזקים לסייע לחלשים, לנכים, לחולים וכו".
העלת יופי של פוסט וכדי לעורר את הממשלה, על יושבי המדינה היפה שלנו להתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי.
כן, ככה זה כשהממשלה והקונצנזוס הציבורי מופקדים על ה"אמת". אין כסף לחולי סרטן- אבל יש כסף להרג. אין התנחלויות- יש "התיישבות". וכמובן שאין ערבים שרוצים שלום- יש מחבלים.
הי הגר
מכבסת המילים בשרות ה"אינטרסים" של "קברניטי" המדינה. ואנשים מאמינים לזה. הפוליטיקאים משתמשים, הפודלים של הדמוקראטיה – העיתונאים – נובחים את זה כהד והאנשים שותים בצמא. קצת אורווליאני, לא?
מיכה יקר
כשאתה צודק אתה צודק. והפעם אתה מאד צודק.
אני יותר עסוקה בזמן האחרון בשאלה מה אפשר לעשות. צריך פה מהפכה, בזה אין לי ספק, אבל אני לא יודעת איך אפשר לעשות אותה במדינה כל כך אטומה שבה כל אחד עסוק בלדאוג לעצמו, ובצדק, כי מי שלא דואג לעצמו פשוט מת.
מה אפשר לעשות ?
לעשות.
בקטן קודם, אחר כך אולי בגדול.
כל אחד במימדים שלו ובתחומים שלו.
פשוט להראות דוגמא לעצמך ואולי גם לצמרת.
עשיה בקטן לא משנה כלום. רק משנה בקטן.
כבר שנים אני עושה בקטן.
שום דבר גדול לא השתנה. המצב רק נעשה יותר גרוע.
ובעצם כשאנחנו עושים בקטן אנחנו מאפשרים לממשלה להמשיך לא לעשות שום דבר בגדול.
אני בטוחה שאת עושה המון,
בקטן ובגדול.
עו"סים הם הקבוצה אחת המקופחות במשק.
אני מכירה די מקרוב עבודה של עו"סים, וברור שכל אחד לפי אישיותו,
אבל בגדול זה המקצוע אחד הכי דורשניים שיש, והכי פחות מתגמל כספית שיש,
והסיבה שוב די ברורה לצערנו:
רוב העו"סים הם נשים,
ולנשים "לא נעים" לדרוש כסף,
ומהצד השני, עדיין מקובעות בתודעה החברתית ככאלה שצריכות להרוויח פחות.
בהייטק, למשל, המצב אחד הטובים לדעתי מבחינת שיוויון הזדמנויות,
ונשים בהייטק גם פחות מתביישות לדרוש.
אבל אפילו בהייטק עדיין קיים פער קטן בין משכורות גברים לנשים, רק שהוא בדר"כ לא נובע מאפלייה, אלא פשוט מהעדפה של יותר נשים לעבוד פחות שעות או להשקיע קצת פחות בקריירה לעומת הפנאי או המשפחה.
אבל, אליענה, אני פחות מסכימה איתך בעניין שאם עושים מאפשרים לממשלה לא לעשות כלום:
אם לא היו קיימים "אנשים טובים" שעושים מידי פעם את מה שהרשויות צריכות לעשות, ותורמים ומתנדבים ומראים אכפתיות (וקודם כל: מ-ר-ג-י-ש-י-ם אכפתיות, כי בלי להרגיש את זה אין טעם לפעול במלאכותיות),
את חושבת שהממשלה היתה עושה?
מסופקני.
יש הרגשה במצב במדינה בשנים האחרונות שגם אם אנשים היו תאכלס מתים מרעב (ויש גם כרגע כאלה במדינה),
עדיין היה קשה שם להתעורר בצמרת,
פשוט מהעובדה שהאנשים בשלטון הם בדר"כ ההיפך מאנשים עם תודעה של נתינה,
אלא יותר מתאפיינים בתאוות:
תאוות שלטון, צבירת ממון, תאוות מיניות וניצוליות שונות וכ"ו,
כי ככה בנוי השלטון שלנו.
אז כל אחד פועל בדרכו,
אני לא מתחברת לשינויים המוניים, כי אני לא יודעת איך עושים את זה,
ופחות מאמינה לגבי עצמי, בלכתוב על זה ולדבר את זה, במיוחד במצב הקריטי שיש פשוט אנשים שגוועים מרעב.
ואני מאמינה שפעולה אישית מניבה המון, המון, המון.
מדובר על מעגלים קטנים שמשפיעים מאד מאד בגדול, רק אנחנו לא מודעים לזה.
ואני מתכוונת ברמה הרוחנית והאמונית.
הי אליענה ורונית ויעל
אני מתנצל שאני מגיב רק עכשיו. אני עובד על התערוכה שלי שתעמוד תוך פחות משלושה שבועות ואין לי מספיק זמן לבלוג.
אני לא מסכים איתך יעל. המדינה שלנו כבר מזמן לא יפה. הארץ כן. החברה חולה והמדינה כיישות המנוהלת ע"י פוליטיקאים מושחתת ומנוונת. הכל כאן זקוק לשינוי דחוף. אבל מאופק לאופק אין ולו פוליטיקאי אחד שיש לו את השילוב הנדיר של כוח, חזון, וכריזמה לעשות את זה. ולכן המצב מייאש כל כך.
זה גם לא נכון לומר שכלום לא משתנה. כן משתנה – לרעה.
אני מסכים עם אליענה לגבי השינוי הכולל שיש צורך בו, אבל מפקפק ביכולתנו להשפיע על המצב. בסופה של כל קריאה לשינוי נמצאים פרטים שהופכים לחברי כנסת מסואבים בסוף. מישהו יגרוף את ההון הפוליטי על גבה של הקריאה לשינוי. רוסיה הסובייטית לימדה אותי שמהפיכות מסוכנות מאד וכך אני נאטם לי לתוך ייאוש. ואז מה שנשאר הוא הפתרון של רונית. שינוי בקטן, פנימי, של היחיד וסביבתו. מה שפעם אריה דביר ז"ל כינה בשם: ירידה פנימית. אדם הנסוג אל תוך עצמו. אני בוחר בחינוך ובאמנות, כי אלו שתי ספירות יחידות שבהן ניתן לומר משהו ולשמוע את הדהודו. אדוות בים. ועדיין מידי פעם חוזרת בת קול עם שינוי.
האמת שמה שאני כן מאמין בו זה המגזר השלישי. אחרי זה הציבורי – המנוון, והפרטי – תאב הכסף, הולך ומתבסס לו מגזר של עמותות שעושות את מה שהממשלה כושלת בו. הן ניצבות עם אג"נדה, שאינה מבוססת רייטינג ומשנות את עולמם/ן של יחידים וקבוצות.
שלום מיכה,
קודם כול אתה צודק כמובן. בלי ספק. הספק הוא תמיד חבר טוב, דרך אגב, אבל נדמה לי שבמקרה הזה אין שום ספק שאתה צודק.
חוץ מזה, כבר מזמן אני רוצה להגיב על מה שאתה כותב – מאז שרשרת התגובות שכתבת לי בנדיבות רבה על הפוסט הראשון שלי פה, אבל אם יהיה לך זמן ותראה את הפוסט האחרון שלי כאן, אולי תבין למה אני מחכה שתעלה פה משהו פחות "מדיני" ויותר "אמנותי". לא דווקא כדי להגיב, אלא כדי לקרוא יותר בכיף.
אני בטוחה שזה קרוב, לא?
Micha
It looks to me as if you have decided finaly to go to politic
I promise to support you on the way to the prime minister position
You are younger smarter and healthier than Olmert
what more can a country need?
As of the Kalkala please stay a way it will allways nake you look bad.
As we say here:
It Is what it is (somthing got to give)
Assi
אסי יקירי
אותך אני אוהב אמנם מאד, אבל בעניני כלכלה אני ואתה זה לא ממש שלום בית. אתה קפיטאליסט ואני סוציאליסט. הקשר בינינו הוא ששנינו עובדים קשה. כל השאר הוא ניגוד. אני חושב שגם למי שלא עובד קשה יש זכות קיום וגם לילד שנולד עם הלחם בלי החמאה יש זכות לעתיד. אתה? אני לא יודע. תגיד לי.
לגבי ראשות הממשלה, אין ספק שאני צעיר יותר בריא יותר ואף אולי חכם יותר מראש הממשלה, אבל אני לא מספיק מושחת כדי להיות ראש ממשלה בארץ המדורדרת הזו. בגלל זה אני בחינוך, כאן לתכונות שלי יש משמעות בונה. כאן אני יכול לפעול מתוך אמונה ולא מתוך ציניות.
Beloved Micha,
I have decided to respond face to face.
We will be In Israel next week for 10 days.
I have sent you an e mail few days ago related to our coming visit.
Love
and Dash to Sigalit
Assi Tanar and also Dudit (not yet…)
וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!
טוב מיכה, אני באופן אישי בכלל בטוח שאתה כותב בבלוג רק כדי להרגיז אותי, כמו שמרגיזים פילים לבנים כדי לצוד אותם אדומים. 🙂
לעניין הפוסט הזה… בוא נחזור למאסלו והפירמידה הקטנה והמדוייקת שלו שאתה ודאי מלמד בתור מורה לסוציולוגיה.
אז מאסלו טוען ובצדק שחלוקת המשאבים תהיה תמיד לפי היררכייה מסויימת. לפי ההיררכיה הזו צרכי הביטחון עומדים לפי כל הדברים האחרים, כי מה לעשות ברגע המוות הצרכים האחרים הופכים די לא רלוונטיים. דווקא ממך ציפיתי להבנה ולו אקדמית של התהליכים הטבעיים שאתה מלין נגדם.
פתחת בכך ש"הו הו האגו שלנו נפגע" מכך שנחטפו לנו כמה חיילים. אמירה מזלזלת שאני בטוח שבאה ממקום של כאב. אישית איני חושב שהאגו שלנו נפגע. מה שנפגע זו תחושת הבטחון שיש לנו, ניצולי שואה ישירים, עקיפים ובפוטנציה שמצטופפים בחלקת אדמה קטנה מאחורי צבא שאמור לספק להם ולו מראית עין של ביטחון. לדעתי תחושת הרדיפה של כולנו אמיתית ומנומקת, מגובה בשישה מיליון ראיות שהושחתו. היא גוררת כמה סוגים של תגובות והמוקצנות ביניהן היא כוחנות יתר ואשליה שניתן לשלוט בכוח על המציאות (ימין) ומנגד הכחשה ואף התנגדות לעיסוק בביטחון האישי/קבוצתי ויצירת אלוזיות ופנטזיות על מזרח תיכון חדש (שמאל). שתי התגובות אינן מגיעות ממקום בריא אך אחת מהן לפחות יעילה יותר בהשגת הביטחון בטווח הבינוני והקצר.
ומה עם הנכים? אין ספק שגם להם צריך לדאוג. אבל מעניין שאפילו הם לא מפגינים היום. גם הם מאמינים במה שמאסלו הבין: קודם כל החיים ואחר כך הנוחות. יש סדר עדיפויות ברור ובו בניגוד מוחלט לכל המסרים הקונספירטיביים והמרירים שרקמת – אכן החיים קודמים לכל.
ראובן, יקירי
טוב, אני בטוח שאנחנו חברים כבר יותר מ15 שנה רק כדי שאתה תוכל להתעצבן ממני ואני ממך. יחסי אהבה – עצבון…
אני חושב שהשימוש ב6 המיליונים הוא דמגוגי ושטוח. אס שיוצא מהר מידי ויותר מידי פעמים, סופו שהוא נשחק. ישראל לא יכולה להשתמש בשואה כל הזמן ולצפות שהשואה תקבל יחס מיוחד. ומעבר לכך, היו בעולם הזה עוד כמה שואות, שבאחת מהן אנחנו אפילו לא מוכנים להכיר מסיבות פוליטיות, אז בוא נשים את הזכויות המתחסדות שלנו בצד רגע, טוב.
הטיעון לגבי סדר העדיפויות הוא משהו שאני שומע כבר 44 שנים ולא עושה רושם שהוא הולך להשתנות בשל הטמטום וקוצר הרואי של מנהיגינו. אנחנו כבר מחכים מאז קום המדינה שיהיה זמן לעסוק בבעיות האחרות הבוערות של ישראל והכל בתירוץ המלחמה והמלחמה והמלחמה.
בינתיים הכבישים הורגים יותר מכל המלחמות והילדים והנערים שלנו לומדים להרוג מהטלוויזיה וההורים שלהם עסוקים מידי בפסטיבל ההבלים על המרקע והמורים שלהם מתוגמלים פחות מידי מכדי שמישהו ישים לב שהעתיד של המדינה הזו נשחק. בסוף נשרוד, אבל לא נזכור בשביל מה. אולי מאסלו יזכור.
הכסף שיכול היה להציל חיים (כמו לכאורה המלחמה – היא רק מוסרת חיים לאופל) של נכים ( שמתים בינתיים ולכן שותקים ולא משום שאפילו הם מבינים את סדר העדיפויות…)ושל נערים ושל נהגים הולך לתעשיית ההרג, שמלובה על ידי גנרלים שניזונים ממנה. וכן, אני אישית חושב שלגנרלים אין סיבה להפסיק את המלחמה כל עוד הם בתפקיד. זה מטה לחמם. ואולי לא במודע, הם שומרים עליו חם ומפיק עבודה. וחוץ מזה הם שבויים בקונספציה שהם עצמם מייצרים. ואז דקה אחרי שהם משתחררים רובם פתאם מחפשים דרך להסדר שלום, לדבר עם הערבים וכדומה. עכשיו הם גם שומרים את מטה לחמם: הם כבר פוליטיקאים שמייצרים באזז סביב עצמם ויוצרים דימוי של פעילי שלום.(כמו עמי איילון לדוגמא) חלקם (גדעון עזרא ודומיו) ממשיכים לחיות בשבי הקונספציות הישנות ולחרחר מלחמה. והציבור? הציבור מטומטם ולכן הציבור יישלם (שלום חנוך) הציבור מולעט בהבלים ובשקרים וספינים ותרוצים קלושים והוא בולע הכל מהמסך המעוור והמטמטם, ללא ביקורת וולא ויכוח. (המורים משולמי החסר שלו ומתוסכלי הצפיפות ולחוצי שעות החסר לא לימדו אותו לפתח חוש ביקורת. זה לא היה בחומר לבגרות, אולי זה ירד במיקוד)
עדר שוטים עיוורי מסך נוהים אחרי מנהיגים מטומטמים, מושחתים וציניים ואחרי סיפור הסטורי, שהופך למיתוס כדרך הסטוריה המסופרת תדיר, ומזין את הפחד שהוא החבר הכי רע למסע שניתן לבחור ובוודאי כשהוא נושא עימו את המשא הכבד של השואה הבלתי ניתנת לתפישה ובדיוק בשל כך צריכה שיניחו לה וייתנו לה להיעלם מתחת לאבק, כדי שנוכל לחיות קצת בלעדיה. ופעם בשנה נסיר ממנה את האבק, ניזכר ונעזבה לנפשה, כדי שלנפשנו יהיה מזור ומרגוע. אי אפשר לחיות בצל המוות ובצל השואה, שהיא שלא כמו מוות רגיל, בלתי נתפשת לחלוטין. תניח לשואה.
איני סבור שאנו משתמשים בשואה כתירוץ. השואה היא העילה להתנהלות הפוסט טראומטית שלנו כעם, היא משתמשת בנו ולא אנו בה. לכן לא ניתן להניח לשואה – היא יושבת בתת המודע שלנו ומזינה בעוצמה רבה אף את הפוסטים המוכחשים ביותר. לא השתמשתי בה כהצדקה אלא כהסבר ונראה שאצטרך להמשיך להשתמש בה כך ביתר שאת ככל שתגבר הדרישה להתעלם ממנה. מהסיבה הפשוטה שלא ניתן להניח לטראומה כה גדולה שהשפעתה ניכרת בנושא הדיון, מה עוד והקריאה להניח לה היא הקריאה לשקוע בשינה חסרת מודעות. באופן זה כמובן שלא ניתן לעשות שום שינוי אמיתי.
אני מסכים שיש הרבה מה לשנות. בעצם הייתי משנה הרבה מאוד דברים ולהפתעתך אפילו אנו מסכימים על רבים מהם. השאלה היא מה מאפשר שינוי? מנסיוני לא מרירות ויאוש. כדי לשנות יש להכיל ואף לסלוח לחולשות האנוש שאנו שותפים להם – רק כך ניתן לבוא ממקום של הבנה ומאותו המקום לפקוח את עיני האנשים. המרירות לא תעשה זאת ואף לא היאוש. גם הגינוי לא יעזור. כדי לשנות צריך סוג מסויים של… אהבה. אני בטוח שאתה יודע להעניק אותה לתלמידיך ולפקוח את עיניהם בנושאים רבים. אני סבור שזו הגישה שיש לנקוט בה גם כלפי שאר "עמך ישראל". ללא אהבה כזו, ללא הבנה ניתן רק להתסגר בד" אמות של שותפים לייאוש וליהנות מאשלייה של נחמה. לא נראה לי שלזאת הנך שואף.
ולגבי הגנרלים… הייתי מוסיף עוד לרשימה שלך, אבל אני די בטוח שאתה משתתף כרגע בפולחן אישיות אקטיבי לגנרל ז"ל אחד שעונה על הקריטריונים שהצבת אפילו טוב יותר מהפוליטיקאים שציינת. בהקשר הזה ניתן לומר שמה שיותר גרוע מגנרלים ששבויים בקונספציה זה גנרלים שנשבים בקונספציות של אחרים. ומה עם דרך האמצע?