היכרות ראשונה. או שלא.

 

כבר כשנכנסתי הכל נראה לי מוכר. זכרתי שהייתי פה פעם, אבל לא ידעתי מתי. חוץ מגבר אחד, המסדרון היה ארוך וריק, אז התיישבתי לידו. הוא נראה כבן שלושים פלוס ולבוש בהידור, וכשהתקרבתי חייך אליי חיוך עצוב.

"מה מביא אותך לכאן?" שאל.

"רצח, ואותך?"

"תאונת דרכים. האמת שאני כבר כמה ימים כאן, לא היו בטוחים בהתחלה מה לעשות איתי. פעם ראשונה שלך?"

"אני לא ממש בטוח" הסתכלתי סביבי.

"משהו במקום נראה לך מוכר? הקירות, הספסלים, אולי זאת שקיבלה אותך בכניסה? הבנתי שהיא כאן כבר די הרבה זמן."

"הכל נראה לי מוכר, אבל איך זה יכול להיות? חשבתי שאמורים לעבור את זה רק פעם אחת… כלומר, אם מתעלמים מכל המוזרים האלה שראו את האור וחזרו, אף אחד לא מת פעמיים. נכון?"

"אמממ, לא בדיוק. זאת אומרת… איך קוראים לך?"

"שחר"

"אוקיי, אז שחר מת רק פעם אחת, אבל אתה חיית ומתת כמה פעמים. זה הכל חלק מהתכנית של המנכ"ל החדש."

 

"המנכ"ל החדש?" התפלאתי

"טוב, חדש במונחים של כאן. הוא עושה את זה איזה אלפיים שנה. הרבה עבודה הייתה לו מאז שנכנס לתפקיד…" הסתכל עליי וחייך.

"מה זאת אומרת? אתה בא להגיד לי שמישהו אחר מנהל את העניינים האלה? לא…"

"ההוא מלמעלה? כלומר, במקרה שלנו, ההוא מסוף המסדרון? לא, הוא אמנם היושב ראש, אבל מאז תחילת הנצרות מספר ההרוגים עלה פלאים והצטברה אצלו יותר מדי עבודה, אז הוא החליט למנות מישהו שיטפל בעניינים. ממה שהבנתי, תכנית גלגולי הנשמות של המנכ"ל ממש שיפרה את המצב כאן."

"אז מה זה אומר, שעכשיו הנשמה שלי תתגלגל לנצח? שכל פעם שמישהו ידקור אותי או שאני אקבל התקף לב, אני אחזור לפה ואקבל גוף חדש? שאין גן עדן?"

"לא, דווקא יש, פשוט אין מספיק מקום. תראה, ממה שהבנתי, הם כל הזמן מרחיבים אותו, אבל מאז שהנוצרים התחרפנו לפני איזה אלפיים שנה, החבר'ה כאן לא עמדו בקצב האכלוס. בגלל זה הביאו את החדש, שיעשה קצת סדר. הוא קבע את החוקים החדשים של הנשמות."

"איזה חוקים?"

"הוא קרא לזה 'צבירת נקודות זכות'. מה שקרה, זה שגן העדן התחיל להיות צפוף, ובמקביל, בגלל העלייה בילודה, נוצר גם מחסור בנשמות. אז גבי המנכ"ל החליט שכל נשמה צריכה לצבור אלף נקודות כדי להגיע לגן עדן. אם עשית את זה בתקופת חיים אחת – מה טוב. אם לא, מה שסביר יותר שיקרה, אתה חוזר לחיים חדשים וממשיך לצבור עד שאתה מת שוב. שתי ציפורים במכה. זאת הדרך האיטית."

"ומה הדרך המהירה?"

"הדרך המהירה היא לעבור למטה כמה חודשים או שנים. אבל תאמין לי שאף אחד, אבל אף אחד, לא רוצה לקחת את הדרך המהירה."

"למטה? אתה מתכוון ל…"

"גיהינום, כן. זה במקרה שנפטרת כשאתה במינוס. אתה עובר שם תקופת סבל בהתאם לחטאים, וכשאתה מכסה את האוברדרפט שולחים אותך למעלה." הוא עצר לצחוק מהבדיחה של עצמו, "שמעתי שהיטלר, למשל, הולך להישאר שם עוד כמה מנכ"לים, אם אתה מבין למה אני מתכוון."

"ואיך אני יודע כמה נקודות יש לי?"

"בשביל זה אתה צריך את התיק שלך. רגע," קם וניגש לחלון הקבלה. "תקווה! מה עם התיק של הבחור החדש, שחר משהו?" תקווה פתחה מגירה ארוכה והוציאה משם קלסר משרדי גדול. "תודה, נשמה!" קרא לעברה והסתובב אליי. "הבנת? 'נשמה'? אני קורע את עצמי היום!" צחק בקול רם ופתח את הקלסר. "וואו, אלף נקודות! בנאדם, אתה הולך לגן עדן! מזל טוב." העביר אליי את הקלסר הפתוח בעמוד הראשון, ומולי התנוססה החותמת "עבר". ממש כוכב נולד.

"אז מה זה אומר, איך אני מגיע לשם? אני אמור לצאת דרך אחת הדלתות פה?" קמתי והתחלתי לצעוד במורד המסדרון.

"לא, לא, תשב. כל חצי שעה מגיע אוטובוס ואוסף את הנשמות. הבא אמור להגיע עוד מעט. אתה יכול בינתיים לקרוא קצת על החיים הקודמים שלך, הכל מופיע שם: איפה נולדת, איפה גדלת, איך מתת. הכל."

 

עברתי לעמוד שתיים והתחלתי לקרוא. מסתבר שהנשמה שלי נוצרה לפני איזה מאתיים שנה, בפולין. איזה קטע: הייתי איזה רומק יהודי קטן, סוחר בדים, היו לי אישה וילדים, ומסתבר שהייתי איש די בסדר – רק בחיים האלה צברתי 366 נקודות. בסוף נהרגתי בגיל 48 בפוגרום. לא נעים.

החיים השניים שלי היו דווקא בארץ. ההורים שלי הגיעו בעלייה הראשונה, נולדתי בקיבוץ ונהרגתי במלחמת השחרור. מסתבר שהייתי די גיבור, הצלתי הרבה אנשים וצברתי עוד 412 נקודות. את החיים השלישיים זכרתי מצוין. את נירה, את הילדים, את ההורים שלי, את העבודה שלי בבית החולים, את כל המטופלים שלי. ואיך נירה תסתדר עכשיו בלעדיי? ואיך הילדים יגדלו בלי אבא? דמעה בודדת גלשה אל הסנטר ונחתה על הדף. הרמתי את הראש כדי לשאול, והבחור בחליפה קלט אותי מיד.

"זה לא ילך. אפילו הם לא יודעים את העתיד." אמר בהבנה. "עזוב, ספר לי איך נהרגת. זה תמיד מעניין."

הדמעה כבר הספיקה להיספג בנייר. "הייתי במסעדה עם אשתי, חגגנו שבע שנות נישואים. כשיצאנו, איזה בחור רץ בטירוף והתנגש בה. צעקתי עליו שייזהר אז הוא עצר, הסתובב אליי, ובלי להגיד כלום פשוט שלף סכין ודקר אותי בלב. אני עוד זוכר את העיניים האדומות שלו, את הטירוף. ואת נירה שלי בוכה מעליי בהיסטריה. הייתי בטיפול נמרץ ארבע שעות אבל בסוף לא הצליחו להציל אותי."

"רגע, זה היה בחור גבוה כזה, שיער קצוץ ופירסינג באף?"

"כן, איך אתה יודע?"

"הוא היה כאן בדיוק לפני שבאת. מסתבר שהוא ברח מהמשטרה אחרי שתקף את אישתו, וכשסגרו עליו הוא ניסה לדקור גם אחד מהשוטרים. קיבל כדור בראש וכרטיס מהיר לארבע שנים בגיהינום." שמחתי לשמוע. אז באמת יש אלוהים. 
המשכתי לדף הבא בקלסר וראיתי את תמונת החתונה של אשתי: כמה יפה הייתה, כמה יפה נשארה.

"זו אישתך?"

"כן, בחתונה שלנו."

"אישה יפה," קולו נעשה שקט. "גם לי הייתה אישה. וילדה. היה לה חיוך, לבת שלי, שיכל תמיד לגרום לך לחייך, לא משנה על מה חשבת באותו רגע." הוא הביט בנקודה בחלל.

"גם לי היו ילדים." ניסיתי להסיח את דעתו מהגעגועים. "שני בנים, שש וארבע. ובמה עבדת?"

"הייתי עובד סוציאלי בעירייה. ואתה."

"רופא, באיכילוב. גם עמדתי לסיים התמחות בפנימית."

 

התכוונתי לשאול אותו על התאונה, כשדלת הכניסה נפתחה וגבר בחולצה לבנה וכובע נכנס פנימה.

"שחר לוי?" הנהנתי. "תתחיל להתארגן. אני קופץ שניה לשירותים ואנחנו זזים, בסדר?" ובלי לחכות לתשובה הסתובב אל חלון הקבלה, "היי, תקווה, מה שלומך?" תקווה ענתה לו שהכל כרגיל ואני הרמתי את הקלסר מהכיסא שלידי. "אתה בא?" שאלתי את ידידי החדש.

"לא. אני נוסע בכיוון ההפוך."

"מה זאת אומרת? אתה הולך לגיהינום??? אבל אמרת שנהרגת בתאונת דרכים!"

"נכון. נהגתי שיכור והרגתי עוד שלושה אנשים, כולל אשתי והבת שלי."

"אני לא מבין איך אתה יכול לדבר על זה כאילו כלום! מה, אתה לא מפחד?" חיפשתי שמץ טירוף בעיניו או כל דבר שיוכל להסביר את העניין.

"מת מפחד. אבל גם מצפה לזה. תבין, עם איך שאני מרגיש עכשיו, גיהינום זו המתנה הכי טובה שיכלו לתת לי. אבל אל תדאג, כמה חודשים של סבל ואני מצטרף אלייך. שמור לי מקום ליד הבריכה, בסדר?"

"אין בעיה" לחצתי את ידו וצעדתי לכיוון היציאה, מנסה למחוק את חיוכו העצוב מדמיוני.