החפץ האחרון

 

 

 

היתה תקופה שבה נאסר על האנשים להיסגר ביחד. טביעת כף הרגל הפחמנית* עברה את הגבול המותר – יותר מפי מאה. אנשים היו טעונים בפחמן דו חמצני גם בשנתם. הם זיהמו זה את זה בנוכחותם, גם אם היו מאוד נחמדים אחד לשני.

 

התקהלות במקום סגור העלתה את סכנת הזיהום פי מאתיים מהמותר, עד שלא נותרה ברירה והשלטון פרסם צו חירום, ובו איסור חד משמעי על שהייה של יותר משני אנשים – ללא הבדל גיל ומין – בחלל סגור אחד – גם אם החלונות והדלתות פתוחים לרווחה.

 

הנהנים העיקריים מהמצב, או לפחות אלו שסבלו ממנו פחות, היו רווקים ורווקות שחיו בגפם, בני זוג ללא ילדים ואמהות חד הוריות לילד יחיד אחד. ויותר מכולם נהנו חיות המחמד – שעליהן לא חל האיסור החדש. כדי להפיג את הבדידות, מילאו האנשים את הבתים בחיות מחמד והרעיפו עליהן פינוקים.

 

כל השאר − אכלו אותה. משפחות עם שניים, שלושה, ארבעה ילדים נאלצו להתפצל ולהיפרד או לברוח אל ארצות נקיות ובריאות יותר.

 

נשים רבות נותרו מאחור, אוחזות בפעוטות צורחים ונפרדות בדמעות מבעליהן ומשאר ילדיהן, שהחלו לעשות את דרכם אל מקום אחר, טוב יותר, בכרכרות רתומות לסוסים.

 

משפחות אחרות נמלטו בהרכב מלא, ומחזות של ביזה והשתלטות על בתים נטושים, נפוצו בכל עבר וגדשו את מהדורות החדשות.

 

אני ובתי לא שינינו כהוא זה את סגנון חיינו − מאז ומעולם אהבה בתי לארח לא יותר מחבֵרה אחת ובזמן הזה, הסתדרה יפה מאוד בלי כל הפינוקים המציקים שלי. בזמן שאירחה, יצאתי לשוטט לי בעיר. בזמן שיצאה חברתה מהבית, שבתי. בזמן שאירחתי אני מי מחברותי – שוטטה הנערה ב'כרם', מקצרת דרך השוק כדי לפלח ממתקים.

 

העובדה שאנשים כה רבים נמלטו מהארץ, היתה אמורה להיטיב עם המצב האקולוגי והבריאותי – אך לא כך היה.

למעשה, המצב החמיר מרגע לרגע. העקומות, הגרפים, הטבלאות והמדדים השחירו, גדלו, תפחו והאדימו מיום ליום, עד שבוקר אחד הכריז השלטון על איסור נוסף, חד משמעי לא פחות מקודמו, על שהייה של יותר מאדם אחד בחלל סגור אחד − קרי, בית.

 

גינות פרטיות וציבוריות, פארקים, חופי הים, גדות הנחלים ושדות הקמה − כל אלה הלכו והתמלאו ערב רב של אנשים, כי במקומות פתוחים לא היתה סכנה במפגשים של שניים ויותר.

 

אני ובתי הקמנו סוכה בחצר האחורית והתחלקנו בזמני שהותנו בתוך הבית.

 

שבוע קודם לכן, נפל לידי מחשב נישא. הלכתי ברחוב כשאשה מבוהלת וממהרת יצאה מפתח אחד הבתים וקראה לעברי: "את זקוקה לְלֶפְּטוֹפּ?"

 

"מאוד מאוד!" זהרו עיני במנותק מההתרחשות המצערת.

 

"קחי, הוא שלך," הצביעה האשה אל עבר המזוודה הקטנה שהיתה זרוקה לצד מדרגות הכניסה, ומיהרה להספיק לאחת הכרכרות שיצאו מפינת הרחוב.

 

כך יכולתי לכתוב שעות ארוכות על מזרן ישן בסוכה, בזמן שבתי התקלחה, קראה, ניגנה, ציירה, תפרה, פיסלה, אכלה, שיחקה והתבגרה לבדה בבית.

 

בטלוויזיה לא צפתה בתי כבר ימים רבים, מאחר שהתקלקלה ולא יכולתי להעביר בעצמי מכשיר של 29 אינטש אפילו עד פתח הדלת − שם, נניח, ימתין סבַּל חזק וייקח אותה למעבדה.

 

רק אחר כך עלה בדעתי כי אותו סבַּל היה יכול להיכנס פנימה בזמן שאני בסוכה, לקחת את הטלוויזיה ולצאת איתה החוצה, ולאסוף את התשלום מהאצטבה − אבל אחר כך היה יותר טוב, כי בתי נגמלה מהטלוויזיה ולא היה בה צורך עוד.

 

לא חשתי אשְמה על כך שהתרחקנו מאוד זו מזו − זה היה המצב במרבית הבתים, ולפחות נשארנו ביחד.

 

בוקר אחד, בזמן שטיילתי לבדי בשדרה, פגשתי אשה אחת.

 

היא ישבה לבדה על ספסל וקראה עיתון. כל הספסלים היו גדושים באנשים ואני הלכתי כברת דרך ורציתי כבר לשבת.

 

מלבדה, לא היה על הספסל אף אחד. התיישבתי בקצה הספסל והצתתי סיגריה.

 

"אפשר לקבל סיגריה אחת?" שאלה האשה בביישנות.

 

"בבקשה," עניתי לאשה במאור פנים. הצתתי לה את הסיגריה, ותוך כך הבחנתי שעיניה יפות וחכמות מאוד.

 

האשה ואני התחלנו לפטפט על בתינו, שפעם יכלו להכיל יותר מאדם אחד והיום כבר לא.

 

השיחה קלחה והיתה נעימה ובסופה קבענו להיפגש למחרת, על אותו הספסל.

 

כך התחלנו להיפגש מדי יום על הספסל, מעלות זיכרונות על בתינו הנעימים עם הספות, מכשירי החשמל, הספרים, השטיחים, כלי הבית, התמונות, העציצים, המנורות, האצטבות, שידות הלילה וכל שאר החפצים העושים חלל סגור לבית אהוב.

 

בוקר אחד המתינה לי האשה על הספסל עם שקית ובתוכה כמה חפצים, שהיו יקרים לה באופן אישי: קופסה קטנה מעץ שלתוכה היתה זורקת כל מיני קשקושים, קבלות וכסף קטן − מהימים שבהם היו כסף קטן וחנויות רגילות, קומקום תה מקרמיקה שבו היא אוהבת להגיש תה לואיזה, ומאפרה כסופה וכבדה, בעלת עיטורים מוזהבים.

 

מיששתי את חפציה והתפעלתי מהם. אחר כך איפרנו שתינו במאפרה הכסופה, הכבדה והמעוטרת והרגשתי חמימות.

 

למחרת הבאתי לפגישה עם האשה על הספסל את התמונה הממוסגרת, שתלויה מול המחשב שהייתי עובדת עליו לפני שקיבלתי את המחשב הנייד מהאשה שברחה, כמה עבודות אמנות מעשה ידי בתי ואת מסחטת המיץ הקטנה והשקופה, שקניתי פעם בשוק בצלאל בעשרה שקלים.

 

וכך הבאנו מדי יום אל הספסל את החפצים הפחות כבדים שלנו, את אלה שאפשר לסחוב, וסיפרנו מה אנחנו עושות עם כל חפץ והיכן קנינו או ממי קיבלנו אותו ותיארנו לנו בעיני רוחנו אחת את ביתה של השנייה והתענגנו על הזיכרונות הביתיים והחמימים שלנו, שאבדו, כפי הנראה, לעד.

 

יום אחד לא נשאר לי יותר מה להביא. הדברים שלא הצגתי היו כבדים מדי − מקרר, תנור, מכונת כביסה, מיטה, ספה, שולחן, כיסאות ותיבת אוצר כבדה מעץ מהגוני, שאני כבר לא זוכרת מה יש בתוכה. ישבתי על הכיסא במטבח והתלבטתי ממושכות.

"נו כבר!" צרחה בתי מהסוכה שבחצר האחורית, "כמה זמן את מתעכבת במטבח? בא לי לרבוץ על הספה! צאי כבר החוצה! תחזרי אל הלפטופ שלך, מזמן לא התחבקתם, את והלפטופ! הוא קורא לך! הוא רוצה את אמא! צאי משם! צאי משם כבר!"

 

לפתע נצנצה כהרגלה, בפינתה הקבועה, סכין השף הטובה שלי. וכיצד לא עלה בדעתי להציג בפני האשה על הספסל את סכין השף הטובה שלי? התפלאתי. ובו במקום החלטתי להציג למחרת, בפני האשה על הספסל, את סכין השף הטובה שלי, שאפשר לחתוך איתה בקלות מדהימה גם ירקות וגם לחם וגם דגים וגם בשר חי וגם בשר מבושל וגם קרח. ובקושי יש צורך להשחיז אותה. והיא איננה מחלידה ואיננה נשברת ונושאת עמה זיכרונות של מאכלים חריפים ומתוקים, מוקפצים ומוקרמים.

 

למחרת בבוקר עטפתי בהתרגשות את סכין השף הטובה שלי בהרבה נייר אפייה, מזכרת לימים שהיה פה קמח ונאפו עוגות, הכנסתי אותה בזהירות לתיק וצעדתי במהירות לשדרה. האשה על הספסל המתינה לי בפרצוף של ידיים ריקות. חייכתי אליה חיוך של 'חכי חכי מה הבאתי לנו היום' והתיישבתי לצדה.

 

אבל כששלפתי את סכין השף הטובה שלי וקילפתי אותה מהעטיפה שלה, כבר לא כל כך התחשק לי להתפעל ממנה ולספר לאשה על הספסל על כל הדברים הנפלאים שהסכין הטובה שלי יודעת לעשות, ועל כל זיכרונות הקדֵרה שקשורים בה. הייתי כל כך מבולבלת − כבר לא ידעתי מה אני מרגישה כלפי המצב האקולוגי וכלפי הגזרות, כלפי הריחוק שלי מבתי וכלפי האשה על הספסל.

 

והנה נצנצה סכין השף הטובה שלי במלוא היכולת הקבועה שלה, יכולת של סכין שף טובה, שמחזיקה מעמד הרבה שנים ואפשר לסמוך עליה כי תעשה עבודתה נאמנה תמיד.

 

והרי הסכין הטובה שלי יכולה להביע את מה שאני מרגישה הרבה יותר טוב ממני, חשבתי. ואף להמחיש זאת באופן יותר מדויק, חשבתי עוד.

 

לקחתי את סכין השף הטובה שלי ותקעתי אותה עמוק בתוך החזה שלי, הכי חזק שיכולתי.

 

 

 

 

 

 

* שמו של מדד כמות הפחמן הדו חמצני שפולט אדם אחד, באמצעות שריפת דלקים מאובנים. טביעת כף הרגל הפחמנית היא תוצאה של פעילות יומיומית רגילה, כגון שימוש במחשב או באור חשמל.