ממרחק בטוח כותבת למרוֹת ובגלל

גם אם הדבר גמור וחתוּם, רק אני אחליט מתי היש הופך לכלוּם.   רק אני אחליט מתי לשתוק ולא לשאול, עד מתי לחכות, לסבול, לקוות, לגדול.   רק אני רק אני רק אני אחליט מתי הגיע הזמן לחדול.    

      לפנות בוקר, בשעת הציפורים, לפני שהכעס מפציע, אני נמלאת חמלה  נטולת אם ומדוע.   ברגע יתום,  שנתלש מאתמול,  יש מקום רק לשתי עיניים, עיניים  לא שקטות, שפתיים,  שפתיים חשוקות, ואף שנדמה  כי אחמול כך אותָך  לפחות עד מחר – נחתך באחת הרגע הרך  ונותר אך צער – אין אהבה  שאינה תלויה בדבר.