ממרחק בטוח כותבת למרוֹת ובגלל

שניים משיריי בעמ' 59 בגיליון "בגלל" החדש והנאה, אשר ראה אור היום. http://www.biglal.info/users/topsecret/89793238462/biglal0007.ld.pdf חג שמח

שיר המופיע בגיליון החדש של "עיתון 77"

שיר יום ג' ב"פועמה"

ובו רואים אור שניים משיריי (בעמ' 66) http://www.biglal.info/users/topsecret/31415926535/biglal0006.hd.pdf

    היום, אולי בגלל הקיץ, נזכרתי בסיפור קצר שפרסמתי בזמנו בעיתון 77( גיליון 344)                                               החפץ האחרון      היתה תקופה שבה נאסר על האנשים להיסגר ביחד. טביעת כף הרגל הפחמנית* עברה את הגבול המותר – יותר מפי מאה. אנשים היו טעונים בפחמן דו חמצני גם בשנתם. הם זיהמו זה את זה בנוכחותם, גם אם היו מאוד נחמדים אחד לשני. ...

גם אם הדבר גמור וחתוּם, רק אני אחליט מתי היש הופך לכלוּם.   רק אני אחליט מתי לשתוק ולא לשאול, עד מתי לחכות, לסבול, לקוות, לגדול.   רק אני רק אני רק אני אחליט מתי הגיע הזמן לחדול.    

      לפנות בוקר, בשעת הציפורים, לפני שהכעס מפציע, אני נמלאת חמלה  נטולת אם ומדוע.   ברגע יתום,  שנתלש מאתמול,  יש מקום רק לשתי עיניים, עיניים  לא שקטות, שפתיים,  שפתיים חשוקות, ואף שנדמה  כי אחמול כך אותָך  לפחות עד מחר – נחתך באחת הרגע הרך  ונותר אך צער – אין אהבה  שאינה תלויה בדבר.      

  כשחשבתי על השם שאעניק לבלוג − והרי שם איננו דבר של מה-בכך − עלה בעיניי רוחי שיר שכתבתי לא מזמן (ובאוגוסט יראה אור באחד מכתבי העת) ושמו: "ממרחק בטוח"     ממרחק בטוח אפשר לראות שפחד מוות הוא הפחד לִחְיוֹת.   אבל מקרוב-קרוב אפשר לחשוב בטעוּת שפחד מוות הוא הפחד למוּת.    כשכתבתי את השיר כיוונתי לפחד מהתקרבות אינטימית ...