נעמה ארז אשה
בְּיָאלִיק הוּא לֹא רַק
בּיָאלִיק הוּא לֹא רַק שֵׁם שֶׁל בֵּית קָפֶה בְּפִנַּת אַלֶנְבִּי.
הוּא קְצוֹת הDNA
שֶאֲלֵיהֶם אֲנִי חוֹזֶרֶת עִם עֶרֶב כְּמוֹ כֶּלֶב אֶל פִּינָתוֹ הַמְּנֻוֶלֶת
נֶעֱקֶצֶת עַל יְדֵי פַּרְעוֹשִׁים לְדַבֵּר עִבְרִית אַשְכְּנַזִית
בְּמַנְגִינָה דְרָמָטִית מְיֻחֶדֶת שֶׁעָבְרָה מִן הָעוֹלָם.
עִצְבָה אֶת יַלְדוּתִי, שִירַי וְאֶת פְּחָדַי
שוֹכְנִים בְּמֹחִי לָבֶטַח.
בַּלֵילוֹת אֲנִי חוֹלֶמֶת על פּוֹגְרוֹמִים בְּקִישִׁינֶב
וְהֵם דּוֹמִים לַפּוֹגְרוֹמִים בְּחֶבְרוֹן
שֶהֻטְבְּעוּ עָמוֹק בְהַעֲבָרָה בֵּין דוֹרִית.
כַאֲשֶׁר אֵין פִּתְרוֹן מוּסָרִי לַקִּיוּם שֶלָנוּ
כִּי אָכֵן חָצִיר הָעָם, אֲנִי טובַעַת
בְּבֵיתוֹ מַנְגִינַת הַשָּעוֹן לוֹכֶדֶת תְּמִימוּתִי
וּפֹה יָשַב וְכָאן כָתַב יָצָא זַעֲמוֹ וְקִצְפּוֹ
שֶהוֹלְכִים מֵרֵאשִית הָעוֹלָם אֶל סוֹפוֹ.
("המאמץ להתעוררות", עיתון 77, 2012 )
אכן, קשה להינתק מביאליק ואמיתו. הוא מלוה את חיינו בשורות מחץ.
שבת שלום
רות
שבת שלום, נעמה!
יפה בעיניי שם השיר – "ביאליק הוא לא רק".. בשבילי ביאליק הוא מקור של אור שספגתי בביה"ס בגיל צעיר, מעיין שאני שבה אליו בשיריי ובכל דרך שמילים יכולות לגעת, להאיר ולנגוה. כך בשירי הילדים ומנגינותיהם הנזרעים במשפחתי מדור לדור, וכך גם חוויות ראשוניות ומופשטות יותר מה"זוהר", "הבריכה" וגם (איך לא?) מ"מתי מדבר" ומ"בעיר ההרגה".
בספרי הראשון "אורו המריר של השחר" אני כותבת בשיר "שחיית בוקר" [עמ'30] כך; "צַפְרִירֵי בֹּקֶר בִּלְתִּי נִשְׁכָּחִים
מִימֵי הַ"בְּרֵכָה" שֶׁל בְּיָאלִיק" —
תודה על השיר היפה והנכון שלך.
מחוות שיר יפה לביאליק ,נעמה אכן ביאליק הוא קצות הד.נ.א נודה או לא נודה
שבת שלום
יפה, נעמה. טוב לו ל DNA שביאליק הוא קצותיו…
יפה, נעמה, שירך, ואולי יום אחד נשתה לחייו בבית הקפה הזה
הרבה תודה לרות, רוחה, חנה, נורית וענת. שימחתן אותי מאד עם דבריכן היפים. חסכתם ממני מעט מרגשי הבדידות שאני חשה בקשר אליו בימים אלה. יום הולדתו של ביאליק חל השבוע.
"אולי תחליטי כבר? ביאליק, עגנון או טשרניחובסקי? באיזו עברית אַת מדברת? ככה, מעורבבים, לא יכולים להבין אותך!"
התלבטתי מאוד – להגיב כן/לא?
כי ביאליק לא נמצא ב-DNA שלי. נשאלתי אֶת השאלה הנ"ל כשהתחלתי לדבר עברית – שלושתם היו המורים הלא-רשמיים שלי.
הפער האדיר בין העברית של הסביבה (קיבוץ, ותיקים שהגיעו ארצה וילידי הארץ שגם ביניהם היה פער, אבל הבינו אלה את אלה) לעברית הייחודית לכל אחד מהשלושה הנ"ל היה קשה מאוד לגישור.
האמת? למדתי קרוא וכתוב בעברית במקביל לשפה המדוברת. היו לכך יתרונות רבים – למשל:
כעבור שלושה-ארבעה חודשים, קראתי באופן חופשי ושוטף יצירות רבות, לא רק מהם, לא רק בספרות עברית ו/או מתורגמת לעברית שלא הכרתי קודם;
הכתיבה 'צמחה לה' בעברית אף היא אחר חודשים מספר;
כשהגעתי לאוניברסיטה, למרות הידע-מלידה של העברית אצל ילידי הארץ, הייתי המילון הבלתי-פורמאלי של רבים.
יש עוד יתרונות, ברור.
ולטקסט/שיר שלפנַי:
אני קוראת כיצד הדוברת חיה, נושמת, קיימת ומתקיימת בצמוד/לפי הטקסטים של ביאליק.
אותי זה מרשים.
תודה על חוויית הקריאה, נעמה.
מקווה שהקריאה והתגובה שלי לא יפריעו לך.
מעניינת התגובה שלך, כי היא הביאה אותי לחשוב בהקבלה על ילדותי. העברית שבפי היתה "גבוהה" הרבה שנים. לא רק בגלל ביאליק. הייתי צריכה לעשות הטמעה מכוונת וקשה וכואבת לשפת הרחוב, לשפת הדיבור.
אבל כשכתבתי את השיר יותר חשבתי על ביאליק המחדש, הרגזן, היצירתי, מי שהעמיד את השירה העברית, השירה החדשה של המאה הקודמת במקום של כבוד. אני מאמינה שאי אפשר לכתוב היום בעברית ולהמלט מהשפעותיו בעת ובעונה אחת. כפי שאי אפשר להמלט מהשפעותיו של אליעזר בן יהודה. הם שניהם בד.נ.א. (למרות שאני פוגשת היום רבים שמנסים להתנער מהד.נ.א הזה)
תודה רבה, רבקה.
זה הבלוג שלך, נעמה, ואני שוב מתלבטת.
אליעזר בן יהודה – בוודאי. הוא ב-DNA. גם אצלי, שלי.
ביאליק –
לפי הרגָשָתי (אני לא בלשנית, לא לשונאית), לבדוק כמה 'ביאליק' יש ב-DNA של הכתיבה בעברית דומה לבדיקת כמה Chaucer, או Shakespeare, או T.S.Elliot יש ב-DNA של הכתיבה באנגלית, כמה Le Chanson de Roland, או Rabelais, או Balzac יש ב-DNA של הכתיבה בצרפתית, או כמה Cantar de Mio Cid, או Cervantes, או J.L.Borges יש בכתיבה בספרדית (וכן הלאה).
האמת, בעברית – אין לי מושג. להרגָשָתי, זה דומה, אבל רק דומה. כי ביאליק הביא/ייבא עברית (ולא רק עברית) מבית התלמוד שלו, מה'חידר' שלו.
שוב: אינני בת סמכא.
עם כל השגיאות שלו, מהווה ביאליק (וטשרנחובסקי) מפנה בשירה העברית מאז שירת ימי הביניים (יהודה הלוי וכו') הוא משמש מעין חוליית מעבר.
כמובן שהמשוררים ההם טבועים בי עמוק, אבל הם אינם עומדים במרכזו של פולמוס.
עד ביאליק השירה החילונית היתה די אמורפית מבחינה אומנותית ושימשה יותר כמניפסטים.
ביאליק (וטשרנחובסקי) העמיד את אבן הפינה של השירה החילונית והישראלית. אם דיבר על בית המדרש או לא.
בזה – אבן הפינה לשירה החילונית והישראלית – אין לי ספק, נעמה.
אגב משוררי ימי הביניים: אני אוהבת מאוד את שלמה אבן גבירול.
בזמנו שאלתי מרצה (פרופסור – כבר לא איתנו) למה מעדיפים את יהודה הלוי.
תגובתו/תשובתו הפתיעה אותי: בדק סביב שמא מישהו מקשיב וענה לי בלחש: "זה הצד הפורמאלי, 'ציון הלא תשאלי', אַת מבינה?"
אנחנו אנשים מאוד פוליטיים :)).
כנראה יש לי חשבון פתוח עם ביאליק. הסבא של אבי, (כולם ז"ל) אהרון נחמני, שהיה הספר של הנציב העליון וגם עיתונאי, פובליציסט, צעד ברחוב אלנבי ולפניו צעד ביאליק עם חבר. הם שוחחו ביידיש. אהרון נחמני אמר לביאליק שיהודים צריכים לדבר עברית. הסתובב ביאליק ואמר לו: "לך לעזעזל".
נחמני לא ענה והגיש תביעה בבית המשפט.
ביאליק ניצח כשהביא טיעונים שעזעזל זה לא קללה אלא מקום….
חח.. כן, ידועים סיפורים כאלה ואחרים על האיש. אני יכולה להוסיף לך עוד כהנה. סבי וסבתי היו שכניו בירושלים (בבית שכמעט לא התגורר בו מסיבות שונות).
בשיר הזה אני מדברת כמובן, על המשורר.
ראוי ביאליק להיות בקצות ה-דנ"א. ויפה העברת את חוויית ביאליק שלך, נעמה.