נעמה ארז אשה
אני בוראת את המציאות שלי
יֵשׁ לִי כִּשְׁרוֹן בְּרִיאָה
עַל הַצַּג אֲנִי בּוֹרֵאת אֶת הָאוֹתִיּוֹת
עַל הַמִּקְלֶדֶת אֲנִי בּוֹרֵאת אֶת הָאֶצְבָּעוֹת
וְאֶת הָעֵינַיִם
שֶׁהֵן אֶל הַחוּץ
וְלֹא
פְּנִימָה
מוּזָרָה הָרְאִיָּה:
אֲנִי מַבִּיטָה אֶל הַחוּץ
וְרוֹאָה בִּפְנִים
יֵשׁ לִי כִּשָּׁרוֹן בְּרִיאָה
כָּל דָּבָר שֶאֲנִי רוֹאָה
"העברה נגדית", 2007
אשריך נעמה. יש לך כשרון ומודעות בריאים.
לילה טוב
רות
תודה רות. הלואי.
"בראשית ברא…" (בראשית א')
יפה החיבור שאת עושה, נעמה, בין ברִיאה לראִיה: "יֵשׁ לִי כִּשָּׁרוֹן בְּרִיאָה/ כָּל דָּבָר שֶאֲנִי רוֹאָה" ובעצם רק אחרי ש"ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" אמר "יהי אור ויהי אור" ובהמשך "וירְא אלוהים את האור כי טוב ויבדל…" האור מכיל את היכולת לראות, ובראִיה קיים הכוח (הכשרון) למצוא ולהמציא (לברוא) ולהבדיל בין טוב ורע.
תודה רוחה.
הרי את מוסיפה בדברייך לשיר עוד תוכן ומשמעות שלא חשבתי עליהם. (!)
המנגנון הזה שמאפשר להביט אל החוץ ורואה בפנים, הוא מתנה שלא ניתנת לכל אדם.
יש פה גם כפל משמעות- פעם כשמביטים אל החוץ ורואים את הבפנים של החיצוני לנו
ופעם אחרת כשמביטים אל החוץ ורואים את ההשלכה בפנים שלנו….
וזה כשרון בריאה בריא
אך לעיתים ניזון מתבניות העבר כך שהראיה בהווה לא קוהרנטית למציאות המתרחשת..
אהבתי את השיר, נעמה.
תודה רבה תמי.
לדעתי הראיה בהווה אף פעם איננה קוהרנטית למציאות. אנחנו "בוראים" כל הזמן ומחדש על ידי הפרשנות שהמוח נותן למה שאנחנו רואים. על ידי כך אנחנו יוצרים תמונות בפנים.
אהבתי את כפל המשמעות שהבאת ואת ההשלכה. זוהי תוספת מבורכת.
הכתיבה ככלי טיפולי המאפשר מודעות. יפה המשפט ״מביטה אל החוץ ורואה בפנים.״
תודה נורית. לא חשבתי על כלי טיפולי. אבל גם זה אפשרי . 🙂
אוהבת את כשרון הבריאה שלך נעמה יקרה. יפה את בוראת וכל אמן הוא חיקוי של בורא
וכל אדם הוא המאסטר אמן של חייו
תודה חנה.
אהבתי את העניין של אדם הוא המאסטר אמן של חייו.
(לגבי החיקוי, קשה לי עם זה שכן אני מאמינה שאנחנו אח-ד ולא חיקוי).
אני קוראת כאן שלבים. וביקורת עצמית שלפעמים (לפעמים) הלוואי על כולנו.
הכותרת מודיעה/מצהירה/מודה ש-
שהמציאוּת של הדוברת היא המצאה שלה.
הבית הראשון (הוא השורה הראשונה) מצהיר, בשִמחה ובהסתייגות בו-זמנית, על כישרון בריאה של הדוברת, שאמור להיות מבורך.
הבית השני מתאר את מהלכֵי-מעשֵי הבריאה של הדוברת. כיוון שאלה מעשי בריאה, הם החוצה – יוצאים ממנה, מהדוברת.
הבית השלישי – שבירה: הדוברת נחשפת אל פֵּירוֹת בריאתה (כי המציאות אינה המציאות הערומה אלא זו שהיא בוראת/בראה), ו- [כאן, בקריאה שלי, אני שמה נקודתיים בסוף השורה האחרונה בבית השלישי] –
[בין בית שלישי לבית רביעי אני קוראת מילית שאינה כתובה: *כי*]
– ובבית הרביעי, האחרון, אני מתלבטת:
המילה *כישרון* מנוקדת בקמץ, *כִּשָׁרוֹן*, בניגוד לניקוד של בית ראשון: *כִּשְׁרוֹן* [כִּשְׁרוֹן-].
כך או אחרת, הבית האחרון נקרא אצלי כמעין אנחה והכנעה של הדוברת בפני עצמה: היא, אכן, בוראת את המציאות *שלה* בכל דבר שהיא רואה.
לצד האנחה-ההכנעה, אני קוראת ביקורת עצמית אירונית וסרקסטית.
—
שמא גם לי יש כִּשְׁרוֹן בריאה לא-קטן?
בכל אופן, זֶה הטקסט שאני קראתי בטקסט שלך.
תודה רבה לך.
בודאי כשרון בריאה יש לך, רבקה. לכולנו יש. הפרשנויות שלנו את מה שאנחנו רואים הן אלה שנותנות לנו את המשמעויות שלנו.
יפה מאד ששמת לב לאירוניה. (אבל אני לא חושבת שיש כאן סרקזם).
אוי ויי. ה"תודה רבה לך" שבסוף התגובה שלי נקרא לא-טוב, נעמה.
אני באמת, באמת, מודה לך על השיר הזה.
תודה גדולה-גדולה.
תודה רבה דוקא לך, על המאמץ והרצינות שהשקעת בנסיון לקרוא ולהבין את שירי.
קריאה שונה, אם כי לא הפוכה מהקודמת – הייתי אומרת, משלימה את הקריאה הראשונה שהעליתי:
הדגש מוּשָׂם על סדר הבריאה של הדוברת.
ראשית הבריאה באותיות על הצג – בלי אותיות אין מילים כתובות <אין כאן דיבור מפי האל>.
אם זֶה המקרה, כי אז אין צריך אצבעות, אין צריך עיניים, אין צריך מקלדת <המקלדת ברובה אותיות>, כי בעצם, אין בריאה.
בהמשך לאותיות על הצג – בריאת האצבעות.
ובסוף, בריאת העיניים, שרואות אותיות על הצג ועל המקלדת ורואות מילים-משפטים-מציאוּת, כפי שנבראו ע"י הדוברת-הבוראת.
כשהדוברת מביטה אל החוץ <אל/על הצג, מחוץ לצג>, היא רואה מה נמצא בחוץ ממה שהיה בתוכָהּ.
—
טקסט עשיר מאוד, נעמה.
תודה רבה רבקה.
אני רק רוצה להוסיף, שהטקסט נוגע בתכנים "רוחניים" שמדברים על היכולת שלנו ליצור את העתיד שלנו בנוסח "תחשוב טוב יהיה טוב". גם זה סוג של בריאה. (אם כי לא לכך התכוונתי)
ושוב תודה. אצטרך, כמובן, לקרוא שנית את דברייך.
שמתי לב גם אני לקשר בין בריאה לראיה זה יפה
מאחלת לך שתמשיכי לברוא מציאות מושלמת 🙂
שבוע טוב נעמה
תודה רבה, ריקי, ושבוע טוב.