נעמה ארז אשה
לִפְנֵי הַמּוֹקֵד
פַּעַם, כָּךְ הָאַגָּדָה אוֹמֶרֶת,
לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,
לִפְנֵי הַמּוֹקֵד,
הֵרַמְתָּ אֶבֶן מִצְטָרֶפֶת
אֶל מְאוֹת הָאֲבָנִים.
"מְכַשֵּׁפָה לֹא תְּחַיֵּה."
כָּפוּי אִתָּהּ חוֹזֵר
לְהִתְבּוֹנֵן בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת
לִרְאוֹת
שֶׁמְּאֻחָר לְהָבִין מִן הַזְּוָעָה הַזֹּאת.
מִתּוֹכְכֵי שס"ה ורמ"ח
מִפְּנִים הַחוּצָה אֲנִי קוֹרַעַת
הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה –
אֵשׁ מַקִּיפוֹת אוֹתִי בַּטַּבַּעַת.
אֲנִי אָמוּת
וּמֵחָדָשׁ אִוָּלֵד
וּמְבֹעָת
אִתָּהּ תִּלְמַד
אֵיךְ יַחַד אִתִּי
גַּם אַתָּהּ נוֹלָד.
יוֹם אֶחָד, בְּעוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים
כָּךְ הָאַגָּדָה אוֹמֶרֶת,
לִפְנֵי הַמּוֹקֵד,
לא תָּרִים אֶבֶן מִצְטָרֶפֶת
אֶל מְאוֹת הָאֲבָנִים.
מתוך "העברה נגדית", 2007©
השיר הזה נכתב הרבה הרבה לפני דבריו של הוד נאורותו השופט. אך מסתבר שהוא נכון בכל עת ובכל זמן.
עד מתי יהיו נשים קורבן של עולם גברי? שואל השיר ומשיב בתקווה מסוימת. ואף שהשיר נראה מעגלי הוא אינו סוגר באופן זהה לפתיחתו. העתיד אולי לא יהיה כמו העבר. הגברים ילמדו (יחונכו?) ויפנימו. ומדוע אני לא בטוח?
ראשית משום שניסיון ההווה אינו מלמד טובות. למרות הישגי הנשים בעיקר בעולם המערבי, מעמד האישה בעולם האסלאם, בעיקר הוא בכי רע ואולי אף הדרדר. הפונדמנטליזם הרים ראש החל משנות ה-70! אך גם בקרב חברות שמרניות ודתיות אחרות – בכלל זה ביהדות החרדית המצב רחוק מלהיות שפיר. יתר על כן תופעת רצח נשים ואלימות כלפיהן היא גם נחלת המערב. ולא רק בחברות דתיות ושמרניות (שלא לומר פרימיטיביות)
שנית, גם השיר עצמו מרמז שאין בטחון בעתיד טוב יותר. זה – עדיין רחוק ולא מוגדר "יוֹם אֶחָד, בְּעוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים"
" אלא שאין ודאות כי את מתארת מציאות – אלא אגדה. ולא זו בלבד אלא שהנמען הדמיוני בשיר (גם אם הוא סמל לקבוצה) ניצב יחידי שאינו מצטרף למדליקי המוקד ומאות אבנים. והרי מהסיום ניכר כי אלה ממשיכות לרגום!.
מה נדרש כדי שאותו יחיד שהיה חלק מההמון המקרבן יטהר וישנה דרכו? על כך מדבר הבית המרכזי בעיני בשיר, המתאר כיצד הקורבן מצמיח את הגאולה:
:
אֲנִי אָמוּת
וּמֵחָדָשׁ אִוָּלֵד
וּמְבֹעָת
אִתָּהּ תִּלְמַד
אֵיךְ יַחַד אִתִּי
גַּם אַתָּהּ נוֹלָד.
אם כן, על הדוברת לעלות לקורבן ולמות, ולהיוולד מחדש. מדובר באירוע פלאי, שיכול להתרחש אם הדוברת – קרי כל הנשים כולן – הן כאגדת הפניקס, עוף החול הפלאי והנצחי, ואם המוות לא יכול להן, גם הגברים לא יוכלו להן. לא פחות מכך – מיתוס המוות כקורבן והתחייה "מעלים באוב הזיכרון" את מיתוס הקורבן של ישוע ותחייתו, שעליו מושתתת המהפכה הנוצרית (שהייתה גם מהפכה מחשבתית סוציאלית שלנשים היה בתחילתה והנעתה חלק מרכזי).
הסצנה המרכזית בשיר (הפותחת והמסיימת) מתארת את גורלן של הנשים שנחשבו למכשפות, וכך בא לומר שהדוברת מוצאת בעצמה, ובגופה כוחות פלאיים (מִתּוֹכְכֵי שס"ה ורמ"ח מִפְּנִים הַחוּצָה אֲנִי קוֹרַעַת הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה) של כישוף שיאפשרו את לידתה מחדש, נס הלידה שיהיה ההלם, הביעות, שילמד את הגברים שיעור ולקח, שישנה את דרכם – וכך, סמלית, ייוולד מהמעשה "הגבר החדש".
אמנם המהפכה תתחיל ביחיד מול מאות האבנים, אבל מהפכות רבות, גם דתיות (כמו הנצרות והאסלאם) החלו בידי מעטים ונרדפים שיצאו נגד ההמון (ונגד השלטון) ויכלו להם. כך גם בשיר – די באחד כדי להנץ את התקווה.
וואוו.
תודה רבה, שמעון על ניתוח כה עמוק וכה מקיף לשיר לא פשוט. העונג האולטימטיבי של כל משורר הוא לדעת למי הוא עמל. ואני זכיתי.
יפה עשה שמעון בניתוחו המעמיק את שירך היפה והקשה. וגם צדק במילותיו, וכך גם את נעמה בתגובתך על תגובתו. אשרייך שזכית
תודה רבה, ענת.
בשמי וגם בשמו של שמעון.
מהדהד לי את 'הו, תמימות קדושה' (סנקטה סימפליסיטה) שאמר יאן הוס על המוקד. וכן, לנשים עדיין שמורות האש והאבנים. ומוקד – כזה או אחר. מעורר מחשבה, נעמה
תודה רבה, תלמה!
ובכן, גם נשים "תרמו" להעלאתו של גבר למוקד. הרי דבריו נאמרו לזקנה שקוששה עצים למדורתו.
היי שמעון, ידעתי שאני מרימה להנחתה ושיהיה מי שישמח ש'גם נשים תרמו' וגו'.
דבריו של יאן הוס נאמרו לזקנה ש'הוסיפה קיסם למדורה' – למעשה, זרד. ושים לב, הביטויים מדברים על 'ציד מכשפות','שריפת מכשפות' – ולא מכשפים. והביטויים הרי משקפים תמונת מציאות. צאי ולמדי מכך (נמנעת מ'צא ולמד' בכוונה), שנשים הן קורבן מושך (תרתי?) יותר, זמין וקל יותר. אז. והיום?
לא מצאתי את דבריך כהרמה להנחתה אלא ראוים להתיחסות בהקשר ההיסטורי. וגם כי איני מוצא הבדל עקרוני בינינו ביחס להקרבת נשים.
אם לדקדק המרכאות שלי היו על המילה "תרמו" עם כל המשתמע מהמרכאות. הוס אמנם לא היה מכשף אך כמו המכשפות הוא חרג מהקו שהרשתה הכנסיה. גם לא משנה אם הזקנה הניחה זרד או את כל העצים. היא עשתה מה שאחרים ואחרות עשו – מתוך תמימות שאינה רק שלה, תמימות ובורות ו"חינוך" מטעם הכנסיה שאפיינו את מרבית הציבור דאז. בשבילה אפשר לומר שהוא מכשף, מחלל שם וצו שמיים. כל זאת בהנחה שאכן מדובר בארוע הסטורי מדויק ולא רק מיתוס המייפה את הדברים (כשם שיותר מסביר כי בפי ישוע על הצלב הושמו דברים בדיעבד – "אלי אלי למה עזבתני")- במטרה להעצים את הקורבן ולקדשו. ועוד דבר – לצד מכשפות היו גם מכשפים שנרצחו בדרכים שונות ומשונות. כך, בפרשת סילם. לא אתפלא – בלי לבדוק – אם גם נשים תמימות "ומיישרות קו" השתתפו בחינגא לצד הגברים באותה פרשה
אני חושבת שיש הבדל אחד בין רדיפת גברים ונשים. את הנשים רדפו בעצם היותן נשים. מספיק שמישהו חש בלבול או משיכה בלתי מוסברת כלפי נערה צעירה על מנת שיאשים אותה בכישוף. השלכת הפחדים והתופעות שגברים העדיפו לדחוק בתוכם והשליכו על הנשים, רק בשל עצם היותן.
לא שזה מפחית מעוצמת הזוועה של העלאת גברים על המוקד, אלא שהסיבה היא שונה.
(אם ניקח את זה לקיצון, יש הבדל בין מילת גברים למילת נשים)
חד משמעית – נשים היו ועודן קורבן של חברה גברית מעצם היותן נשים. מילת נשים היא דוגמא מצוינת בגלל שהיא כל כך מזעזעת וגם בגלל שנשים נתנו ידן למעל.
אבל לא על כך הדיון שהתפתח.
אגב, אמנם גם גברים סבלו ומתו בגלל היותם גברים ובמספרים אסטרונומיים כלוחמים במלחמות -הם גויסו בכפיה או שוכנעו/חונכו להתגייס, אך אפילו אז הנשים סבלו כשנשארו לבד מאחור.
עניין אחר הוא הסבל של קבוצות מיעוטים אתנים וחברתיים באשר הם. די לציין את העבדות (וגם שם ייתכן שגורלן של הנשים היה מר יותר: עבודת פרך מחד ואונס מאידך).
ללא ספק, נשים סבלו מידי גברים, היו ועודן קורבן מעצם היותן נשים.
גברים לא. אלא אם מביאים בחשבון את מותם של גברים רבים מספור כלוחמים במלחמות שארגנו… גברים (או שמא ראוי לכנותם זכרים)
אבל לא על קורבנן של נשים התפתח הדיון האחרון. אלא על קורבנות בכלל. ועל כך שנשים ברובן היו חלק ממרקם חברתי וקבלו על עצמן, כמו רוב הגברים, אם ברצון ואם מאונס, את הנורמות של תקופתן וחברתן (אחרת מה הטעם היה להביא כדוגמא את הוס, או את ישוע?)
מעבר לג'נדר תמיד יהיה זה ה"אחר" הזר תרבותית חברתית ואתנית. מני שפורץ גדר וחושב אחרת מהממסד והחברה השמרנית. מיעוטים נרדפו והושמדו, או הפכו לעבדים. וגם שם הנשים סבלו פעמיים (עבודת פרך ואונס)
גם אני נהניתי – מאוד – מהניתוח של שמעון.
האמת – חיפשתי ניתוח כזה כי הרגשתי קשה מאוד-מאוד עם השיר שנושאוֹ/תוכנוֹ יהיה אקטואלי יותר מדַי זמן. ולא ידעתי אם אצליח לנתח אותו.
נעמה, האש הבוערת בך מפליאה אותי בכל פעם שאני קוראת משהו שלך.
תבורכי (הממ – לא נשמע טוב על רקע השיר, אבל אַת מבינה לְמה אני מתכוונת).
תודה!
תודה
תודה רבה, רבקה, על הקריאה ועל המחמאה.
ושוב תודה לשמעון על הפרשנות שנתן.