לחלום, להעז ולממש ללא פרפקציוניזם

השאיפה לשלמות גורמת לנו לכך שאנחנו מעכבים חלומות כי התנאים עוד לא הבשילו, חונקים את אש היצירה מתוך צורך להתקבל, לזכות באהדה ולהיות מקוריים, ולא משחררים את היצירה כי היא עדיין לא גמורה לטעמנו.  על מפלצת הפרפקציוניזם והדרכים להתיידד אתה.

   פרפקציוניזם – שאיפה לשלמות היא אחד המעכבים המשמעותיים בחיי יצירה ובחיים בכלל. בסדנת דרך האמן אותה אני מנחה, אני נתקלת שוב ושוב באנשים מוכשרים שמפריעים לעצמם לממש את חלומות חייהם. הם לא תמיד יקראו לזה פרפקציוניזם, הגדרות נפוצות יותר הן :חוסר מוכנות, תנאים לא מתאימים, צורך להיות מקורי, לקלוע לטעם הקהל, וסיבות רבות נוספות, שבבסיסן נמצאת, בין השאר, השאיפה המסרסת לשלמות.  

   היצירה נמצאת כאן ועכשיו. אין צורך להמציא אותה או לחכות למוזה שמימית, רק לאפשר לה להיות, להתבטא דרכנו. מיוחסת למיכאלאנג'לו האמירה שהוא לא פיסל את דוד, רק שחרר אותו מגוש השיש שבו הוא היה כלוא.  משמע, הדברים ממילא היו שם, הוא רק חשף אותם. אנחנו קולטים את המידע מהעולם סביבנו ומעבירים אותו דרך הפילטרים הכל כך אישיים שלנו, בזרם אין סופי, כמו הנשימה, ומה שיבוטא דרכנו הוא היצירה האותנטית והאינדבידואלית שהיא רק שלנו.   לתהליך הפשוט והטבעי הזה, אנחנו מפריעים ומתרצים זאת בצורך בשלמות, שיכול להתבטא בשלוש רמות:

1. אי מימש כי התנאים לא הבשילו או לחילופין אנחנו עוד לא מוכנים. הרמה הזו היא הבעייתית ביותר וגורמת לאנשים לחכות חיים שלמים עם שלל סיבות אמיתיות: עוד אין מספיק כסף, עדין לא הוכחתי את עצמי, אני עוד לא יודע/יודעת בדיוק, הילדים עוד לא עזבו את הבית, הם עזבו את הבית ועוד לא התרגלתי, לא עזבתי את בית ההורים וכו. הבשורה העצובה היא שהמכשולים הללו לא יגמרו לעולם. תמיד יהיה משהו שבו אפשר להיאחז ולטעון שכשהוא "יסתדר", נוכל באמת לחיות את החיים, או לממש את הפרויקט הבא שמדליק אותנו. הבשורה הטובה היא ההבנה שאלה רק תירוצים שמסתירים סט שלם של פחדים, וכשמזהים ועוקפים אותם, ניתן לצאת לדרך ממש בכל רגע.

  אצל מטפלים אלטרנטיביים, אומנים ועוסקים במקצועות שמטבעם מתפתחים כל הזמן, מופיעה באותו הקשר הסיבה:  "אני עוד לא יודע/ת מספיק". אני כמובן לא מעודדת הפיכה לגורו לאחר קורס של שישי שבת, בלי ידע והפנמה. אני מתייחסת לקיצוניות השניה, והשכיחה, של מי שנמצאים תקופה ארוכה בתהליכי לימוד, עיבוד ויצירה ולגמרי במוכנות לעבור לשלב הבא, שלב המימוש. ההתפתחות בתחומים הללו נמשכת לעולם ואין רגע שבו באמת נדע "מספיק", וטוב שכך.  ועדיין, חלק חשוב של למידה והתמקצעות, יכול להתרחש רק לאחר קפיצה למים הקרים של המימוש. ששם יתחיל מסע חדש ומרתק שלא יכול להתרחש כל עוד הדברים נשארים ברמה התיאורטית.

   המשפט שאני מציעה להיזכר בו, כמוטו שמאפשר לצלוח עוד ועוד התנסויות חדשות הוא: "כל סיכון הוא סיכוי".

 כמובן שהכוונה אינה לסיכוני חיים או סיכונים כספיים כבדים. המשפט הזה נועד לעקוף את הפחד להיכשל, להתבזות "לבזבז" חלומות. כשמעיזים להסתכן יקרה אחד משני הדברים: סביר להניח שנתחיל להתקדם ולממש ובהדרגה נהיה טובים, מקצועיים ומצליחים יותר, והתירוצים שבדרך יתפוגגו להם (עד האתגר הבא). האפשרות הפחות טובה היא שהפרוייקט לא יתרומם, וגם האפשרות הזו היא הצלחה. אז, נוכל לשחרר אותו מ"רשימת ההמתנה" הפנימית, ללמוד מהטעויות, להכיר את עצמנו טוב יותר, ולקפוץ להתנסות הבאה. אנחנו כבר יודעים איך עושים את זה. הסיכון הכי גדול בחיים הוא שלא לקחת סיכונים, זה משאיר אותנו במקום סטטי, שקובר תחתיו את שברי חלומותינו. 

2. החסימה השניה של מפלצת הפרפקציוניזם היא בתוך תהליך יצירתי, ונובעת מהצורך שהדברים יהיו מושלמים ויביאו את התגובות ה"נכונות". כתוצאה מכך אנחנו מוחקים ומתקנים ומוסיפים ומורידים ולא מאפשרים ליצירה לנבוע מתוכנו בחופשיות. אנחנו מפריעים להתהוות מתוך "פזילה" לטעם הקהל, רצון שיהיה מוצלח, שיבינו אותנו, שיהיה מושלם. יצירה כזו נדונה להיות חסרת אנרגיה וחיות יצירתית והיא מייגעת את העוסק בה כמו גם את מי שאמורים ליהנות מהתוצאה הסופית, אותם נסתרים או גלויים שלטעמם כה רצינו לקלוע. 

   אני זוכרת את עצמי כותבת כתבות (לפני שהכרתי את הטכניקות של דרך האמן), ובחלק מהן, מחפשת את הפתיחה הנכונה, מתקנת שגיאות כתיב שקופצות, רוצה להיות ברורה ומדויקת לקוראים שלי, וככל שהזמן מתארך, המוזה מתרחקת.

   הדרך לעקוף את החוויה הזו, פשוטה להפליא: להתחיל מהמקום הראשון שעולה לנו מהבטן, ולאפשר ליצירה לנבוע, מבלי לעצור, ומבלי לתקן. כשהיא מסתיימת, תנו לעצמכם כמה שעות או ימים ואז תקנו, אם צריך. כשהיצירה זורמת מתוכנו כך, יהיו מעט מאד תיקונים, משפטי הפתיחה יוצרו מעצמם, וכל אות או קו, ינחתו במקומם הטבעי. זה נכון לכתיבה, ציור, ריקוד, פיסול, תוכנית עסקית, רעיון שעולה, מערכת יחסים, כל דבר שעולה בדעתכם, תנו לו לזרום בקצב הטבעי שלו, מבלי להפריע ולהתערב. אימון ואמון בדרך הזו מאפשרים לזרם התודעה לנבוע מתוכנו והצנזורים המפריעים משתתקים.  התוצאה היא קיצור משמעותי בזמן הביצוע, הנאה מהתהליך ותחושת ההתלהבות שעוברת דרכנו מדבקת גם את מי שיחזו בה או יהיו שותפים לה. יצירה אותנטית וספונטנית שמרגשת את בעליה מעבירה קשת של רגשות ותחושות עוצמתיים גם הלאה.

3. מקום נוסף שבו פוגשים פרפקציוניזם הוא  שחרור היצירה לעולם כשהצנזור הפנימי מבשר לנו שהיא עדין לא הסתיימה.  יש יצירות נפלאות, תוכניות נהדרות, ציורים מרהיבים ועוד המון אוצרות שקבורים במגירות, לפעמים עשרות שנים, כי הן עדין לא גמורות. 

   התסכול הזה הוא גם מנת חלקם של מי ש"נאלצים" לשחרר את היצירה, קודם שהיא באמת הבשילה לתחושתם.  כעיתונאית שכפופה לדד ליין, הכרתי היטב את החוויה הזו. ראיינתי המון אנשים, עבדתי ימים ולעיתים שבועות, ותמיד נשארתי עם התחושה המאכזבת שאם רק היה לי עוד יום אחד, זה באמת היה יוצא טוב. הכתבות התפרסמו, והן תמיד היו טובות, אבל חוסר היום הנוסף, העיב עלי ולא אפשר לי לשחרר את היצירות מתוך שמחה.

   המהפכה שלי בהקשר הזה, התרחשה בעזרת משפט אחד קטן מתוך הספר דרך האמן של ג'וליה קמרון שאומר: "ציור לעולם אינו מסתיים, הוא פשוט עוצר בנקודה מעניינת". האמירה הזו אפשרה לי, ולרבים אחרים, להבין שאין נקודת סיום ליצירה, היא לעולם אינה נגמרת, אבל באיזה שהיא נקודה מעניינת, היא עוצרת, נולדת לעולם, ומפנה מקום לבאה אחריה. אני מכירה באופן אישי המון אנשים שבעזרת ההבנה הזו אמרו: הציור הזה באמת מעניין כאן,  עצרו, חתמו עליו ושיחררו אותו, או כאלה ששלחו ספר להוצאה לאור, מתוך ידיעה שיש להם עוד הרבה מה להגיד, אבל זו נקודה מעניינת לעצור בה, לפרסם את הדברים, ולהמשיך הלאה, לפסגה הבאה.

   אני סבורה שרוב האנשים מכירים את נגזרות הפרפקציוניזם השונות שמסתירות אחריהן פחדים שונים. החכמה היא לזהות את הדרכים שדרכן אנחנו מעכבים את עצמנו, ובעזרת עבודת מודעות לעקוף אותם או לטפס מעליהם. אני לא בטוחה שמגיע זמן בחיים שבו ניתן לפעול לגמרי מתוך זרימה, ללא כל עיכוב פנימי. חיים מאותגרים ויצירתיים מציבים אותנו בפני פסגות והתנסויות חדשות וכל טיפוס כזה מצריך סילוק של פחדים וחסימות מהשק בכדי שניתן יהיה להתקדם במעלה ההר.

   כמי שחיה חיי יצירה מלאים ורב תחומיים, אני פוגשת בעצמי את כל הרמות של הפרפקציוניזם, ומתגברת עליהם בעזרת משפטי המפתח "קוטלי הפרפקציוניזם" שהזכרתי קודם.  משפט נפלא נוסף שמאפשר לי חיבור תמידי לאש היצירתית הוא : "זה לא חייב להיות מושלם, זה צריך להיות כייף". ההבנה שהדברים לא צריכים להיות מושלמים,  הם אפילו לא חייבים להיות טובים בהתחלה, מאפשרת להתחיל המון פרוייקטים ולהתנסות בדברים חדשים  אך ורק מתוך כוונה ליהנות מהם. הפנמה ואימון במשפט הגאוני הזה מאפשר זיהוי של החלומות, בכך שהוא נותן את האומץ והחוצפה לזרוק לחלל העולם רעיונות שהצנזור הפנימי נוהג לפסול אם רק מקשיבים לו. הוא מאפשר התלהבות וקפיצה למים מתוך הידיעה המרגיעה שאין ציפיה למושלמות או להוכחות, והוא מייצר שמחה לאורך כל הדרך, מכיוון שזו המחויבות היחידה, להיות בכיף עם הדברים. 

   בעזרת המשפט הזה, אנשים בסדנאות שלי העזו לראשונה לנאום בפני קהל, להקים עסק חדש, ליצור מופע, לכתוב את הספר שלהם, ליצור קשר עם  בן/בת זוג פוטנציאליים, ליצור פסל, ועוד אין ספור סיפורים מרגשים. אחת המשתתפות, סיפרה שהחליטה להרות מתוך הבנה שהיא לא אמורה לחכות עוד לתנאים המושלמים ולכך שתדע להיות אמא מושלמת. מבחינתי, היציאה לדרך עם סדנאות דרך האמן לפני תשע שנים לא היתה מתרחשת ללא התובנה הזו באמתחתי. בעזרתו, הפסקתי לחכות לתנאים המושלמים ולכך שאהיה עוד יותר מומחית בתחום, וקפצתי גם לאתגר הזה. מאז הסדנא מעמיקה, מתפתחת ומשתפרת כל הזמן. היא לא מושלמת, היא גם לא אמורה להיות, היא תהליך של כייף גדול, לי ולמי שאיתי, מה שמאפשר צמיחה והעמקה בכל מפגש.