בחרתי בחיים של אי וודאות

  מרגע  שעמדתי על דעתי, הבנתי שהוודאות הורגת לי את ההתרגשות, את היצירה.  החיים  שלי הם כאלה, שיש לי מושג מה יהיה מחר, מה יהיה בעוד חודש, אני מכירה את היצירה שלי, את היחסים סביבי, אבל בתוך כל המוכר, הכל יכול להיות גם אחרת לגמרי בכל רגע.  

  מהסיבה הזו עבדתי רק תקופות קצרות במקום עבודה קבוע וידוע, נחנקתי שם, וחזרתי לחיי החופש העמוסים שלי. החיים שלי מלאי מסגרות, אבל המחוייבות שלי בתוכן היא להיות בהתרגשות מתמדת, ביצירה תמידית כאילו אין מחר, כאילו לא היה אתמול.  

  כל מערכת יחסים, אתגר חדש, כל יום שמתחיל, יצירה חדשה, מלווים בהתרגשות שיש לה לעיתים סימפטומים מאד דומים לפחד: מעבר אל הבלתי מוכר, אל החדש, ואולי אני לא אצליח הפעם. 

   וההתמודדות הזו עם הבלתי מוכר, עם הלא נודע כל כך מפחידה את רוב האנשים, שהם יעדיפו להשאר במסגרות שכבר מזמן לא טובות להם, לא מחיות אותם, אבל הן לפחות מוכרות. עד שמפטרים אותם, מתגרשים מהם, עוזבים אותם, והם נופלים בעל כורחם לחיי אי הודאות. לפעמים הם מנצלים את ההזדמנות בכדי ליצור תנופה, ולפעמים אובדים בכאוס של התמוטטות המוגדר.  

  רבים מהאנשים מעדיפים לחיות בקו ישר, כזה שניתן לראות בו את קו האופק. יש הרבה יתרונות בחיים האלה, והיתרון העיקרי הוא שזו הנורמה, ככה כולם עושים, ולשם כולם מנסים ליישר אותך.   

  המסלול שלי הוא ספירלה, טיפוס כלפי מעלה, אל אתגרים וגירויים חדשים, אל אתרים לא נודעים.  וגם בספירלה יש את האזורים הנמוכים יותר, שמאפשרים לצבור תנופה ותאוצה, לקראת הפסגה הבאה.   

   כדי לבחור בחיי ספירלה, יש כלי אחד חיוני, ועוד כמה כלי רשות. הכלי הזה הוא אמונה, היכולת לסמוך. זה כלי רב עוצמה, אבל חייבים להאמין בו, לסמוך עליו. זה קשה, כי לפעמים זה אפילו לא לדעת במה את מאמינה, אבל זה גם לדעת שכשאת קשובה למצפון הפנימי, הדרך נפרשת בכל רגע מחדש והעולם כולו מתגייס לטובתך. כשאתה באהבה למה שנמצא בתוכך והחוצה, החיים אוהבים אותך. ומסלול האמונה הזו צומח גם הוא כמו ספירלה, כל פעם קצת יותר גבוה, נוגע באלוהים ומגלה שיש מעגל שמטפס עוד יותר גבוה.  

   בתחילת דרכי סמכתי בעיקר עלי. תמיד ידעתי שאני ממוזלת, אבל עיקר האמון שלי היה מופנה לעצמי ולמזלי הטוב. החיים היו נפלאים אז. גדלתי, התעצמתי, כבשתי עוד אתגרים, אבל ייחסתי הכל לעצמי. בהדרגה הבנתי שישנם מקומות, בעיקר רגשיים שאני לא הולכת בהם עד הסוף כי הכוח שלי הוא בלשמור שליטה, לתמרן במצבים כרצוני. ואז העזתי לסמוך על עצמי מספיק, בשביל לסמוך קצת יותר גם על האחרים, וקפצתי עוד שלושה סיבובים בספירלה, מאפשרת לאנשים להכנס למקומות יותר עמוקים, בי ואיתי ולסמוך על המעגלים הגדלים והולכים של אהבה שיצרתי סביבי.    

  השלב הבא היה להודות על מזלי הטוב, ולהבין שמישהו שם למעלה אחראי עליו. מישהו אוהב אנשים שהולכים עם האמת שלהם ועוזר להם בכל בקשה.    אלוהים, אלוהימה, מלאכים, כוחות עליונים, אני לא יודעת מי הוא או הם, אבל אני יודעת שהם שם. למדתי לדבר עם הכוחות האלה, להזמין את עזרתם, את הכוונתם והם באים, עם כל האהבה ומכוונים אותי. הם תמיד היו שם, רק שלא ידעתי לסמוך עליהם מספיק כדי לשחרר את השליטה עוד קצת, כדי לתת להם לכוון אותי.   

  אני כבר מכירה היטב את הרגעים שלפני סדנה, ייעוץ, כתבה, ציור, טיול, התחלה חדשה, איש חדש, אישה חדשה. רגעי פחד שבהם עולים הקולות שאומרים: אבל מה יהיה שם, את לא מכירה כלום, אין לך שם שום שליטה, את לא יודעת כלום במקום החדש הזה. אני מדליקה נרות, מתפללת, מזמינה את כוחות האהבה סביבי, מודה להם על כל הקיים ומבקשת את עזרתם, והם תמיד שם.

  אני נוכחת ברגעי ההתחדשות האלה, ועולים ממני דברים שלא ידעתי שאני יודעת, שהם לא לגמרי שלי, הם מגיעים גם ממקומות אחרים. אבל כשאני סומכת, הם תמיד שם, אף פעם לא מאכזבים.  כשאני פוחדת, אני עוברת להגיון, לנסיון לשלוט על הדברים ולכוון אותם, ואז אני לבד, ולפעמים זה מצליח ולפעמים לא.  

  יש רגעים שמעמתים אותי עם הבחירה הזו, מאתגרים אותי לבחון שוב אם כך באמת אני רוצה. זמנים שבהם אני שוכחת, כדי לבחור מחדש.  רגעים שאני נופלת לפחד שמא כל העולם צודק, ולי אין פנסיה, משכורת בטוחה או ידיעה איפה בדיוק אני אהיה בשנה הבאה.

  ברגעים הנמוכים קיים איזה פיתוי שמישהו ישלם לי את המשכורת, תרתי משמע, ואני בתמורה אעשה מה שצריך ונכון. רוצה את הוודאות המפנקת והנוקשה, של הידיעה שהחיים הם כאלה וכאלה, וזהו, יש סדר לדברים, ככה כולם נוהגים, אז כך נכון.  

  לאחרונה היו כמה רגעים כאלה. השד שבתוכי רוצה התחדשות, רוצה הלאה, וכשהוא עולה, ואני יודעת שהוא יקח אותי שוב למחוזות לא נודעים. אלה הרגעים שבהם עולים הפחדים, ולתוך הוואקום הפנימי הזה פולש שאר העולם ההגיוני שמתגייס כקול אחד להגיד לי להכנס למשבצות הידועות.  ואני כותבת את הדברים האלה, ומבינה שוב, שאין ברירה אלא לסמוך, לאסוף את כל הכוחות והידע כדי להקשיב לבטן, ומצד שני, לוותר על השליטה והאחיזה, ופשוט לקפוץ שוב, למעלה. כי אחרת, זו לא תהיה אני.