מיכל גזית- דרך האמן יצירה כדרך חיים
אתמול, בסדנת דרך האמן אותה אני מנחה, מישהי סיפרה משהו מרגש ועוצמתי. היה רגע שקט, ואז מישהו קם, וחיבק אותה, ככה, בלי מילים. מיד אחריו ניגשה עוד מישהי, ועוד מישהו, ותוך כמה דקות נוצר חיבוק ענק וחם.
מילים הן המקצוע שלי. אני אוהבת מילים, מחוברת אליהן, מקפידה בהן. אבל יש רגעים שבהם חיבוק אחד מביע הרבה יותר ממה שכל המילים שבעולם יוכלו להגיד.
כשהייתי ילדה חיבוקים היו שמורים למשפחה הקרובה בלבד. אני לא זוכרת חיבוקים של מבוגרים שאינם בני משפחה, בטח שלא בין כאלה שעד לפני שעה שעתיים היו זרים. גברים אני בכלל לא זוכרת מתחבקים.
כיום, אני רואה את החיבוקים הולכים ומתרבים. יותר ויותר אנשים מתחבקים, ככה סתם, בלי סיבה. חיבוק מסמן מפגש, פרידה, רגע בחיים, שעובר דרך מגע. בעיני זה מקסים. למדתי את כוחו של החיבוק בהדרגה בכל פעם מעיזה קצת יותר, לפעמים ביוזמתי, פעמים רבות יותר, נעתרתי ליוזמות חיצוניות.
משך שנים רבות בחיי הגעתי לפגישות מקצועיות, בתחומים שונים ומגוונים, שאמירת השלום בהם היתה לחיצת יד. כל דבר אחר היה נראה כמו חוצפה או חציית גבולות. הפגישה שעשתה בשבילי את ההבדל היתה לפני תשע שנים בערך. הגעתי לפגישה עיסקית עם רונן, שהיה חבר בהנהלה של מכללה (כיום יש לו מרכז משל עצמו לתנועה וריקוד). שנינו היינו מחוייטים ומכובדים, ובסוף הפגישה הושטתי יד ללחיצה, והוא עקף את השולחן הכבד וניגש לחבק אותי. הייתי המומה למדי.
כיום, כל ראיון, פגישה עסקיות, וכמובן שפגישות ייעוץ, כאלה של סדנאות, וחברתיות-אישיות, יתחילו ויסתיימו בחיבוקים, לפעמים יהיו גם כמה באמצע. כי בכל מקום כזה, גם הלב שותף, ואין כמו חיבוק בכדי ליצור ולהגדיל זאת. סומכת על הרגישות שלי לאתר מי שיכול להירתע מקרבה שכזו, ובהחלט לא מתנפלת בחיבוקים במקום שלא מאפשר זאת.
חיבוק הוא כמה רגעים של מיזוג, של חיבור עם האחר, של העצמת האנרגיה של האחד בעוצמות שהן שהיא הרבה יותר ממכפלת מספר המשתתפים בחיבוק.
ברגעים האלה של האיחוד, משהו ממני נשאר אתך.
מצרפת קטע נהדר על חיבוקים. כמה מתלמידי צילמו אותו וחילקו או הדביקו גם במקומות עבודה "מאופקים" במיוחד. הקטע הזה נתן לגיטימיות לאנשים שם להתחבק יותר. "יש לי רק עשרה חיבוקים היום", הפך להיות משפט שכיח, שגרם לאנשים להיות אקטיביים ולבקש את השניים הנוספים שיאפשרו צמיחה אמיתית.
בקש חיבוקים
מחקרים מצביעים על כך, שאנו זקוקים לארבעה חיבוקים ביום על מנת לשרוד, שמונה לצורך קיום שוטף ושניים עשר לצמיחה. אם אנו רוצים לצמוח, אנו זקוקים לשניים עשר חיבוקים ביום.
לחיבוקים יש אפקט מרפא על גופינו, הם מחזקים את המערכת החיסונית שלנו ועוזרים לנו לחוש מיוחדים. חיבוקים מזינים את הילד הקטן ששוכן בקירבנו ועוזרים לנו לחוש קרובים לידידנו ולחברינו…
אנו ממליצים לך לגשת ולבקש את החיבוקים להם אתה זקוק. שאלה פשוטה כמו:"אני יכול לקבל חיבוק"? היא צעד גדול לקראת קבלת יותר חיבוקים. הצב לפניך מטרה לבקש ולקבל את שניים עשר
החיבוקים היומיים שלך.
(מקדם אלדין- ג"ק קנפילד ומרק וינסנט האנסן)
אני לא מתחברת לטראנד החיבוקי.
ודווקא (ואולי בגלל) שאני אדם מחבק ולשמחתי גם די מחובק.
טוב לי להתחבק עם אנשים קרובים ואהובים. החבקנות במקום לחיצת יד או כל הבעה אנושית אחרת , נראית לי מעושה.
מה לי ולמחבק/ת?
נפגשנו לעסקים – אז נלחץ יד.
סיפרתי משהו אישי? שימו לי יד על הכתף.
פגשתי חברה טובה? נתחבק.
החיבוק-לכל מוזיל לדעתי את החיבוק.
זה כמו לומר "אני אוהבת אותך" לכל אדם שגרם לי לחייך.
תודה על רגע נחמד, אבל אהבה זה לא.
תוחזר האינטימיות לחיים ויחזרו האנשים לחבק את היקרים להם באמת.
צודקת. אני איתך!
מפחיד – "חיבוקים יומיים", כמו מטלה. נשמע לי מאולץ ולא נכון.
מסכימה שחיבוקיות יתר היא לא אמיתית
אלא טקס או רצון להתחבב עם כל אחד
לא כל אחד ראוי לחיבוק,רק מי שקרוב.
חיבוק הוא מחווה של נתינה
כמו שהצהרת שנתינה היא מרצון
כך גם חיבוק,חייב לבוא מרצון אותנטי
חיבוק ממני אליך מיכל. אכן חיבוק עוזר ותומך ולפעמים ממש זקוקים לו. אך לפעמים מספיק לחייך ולהסתכל בחיבה וגם זה יוצר את האפקט.