"את יודעת מה התאריך היום?"

שאלה גבי, חברתי לעבודה.

– "כן, בוודאי," עניתי, " ה- 1.9.2013".

-"ואת יודעת מה קרה היום?" הוסיפה והקשתה.

-"כן, בדרך כלל התחילו הלימודים, לא? כלומר, עד השנה", עניתי מוכנית.

תפסתי את ראשי באיזה סוג של תדהמה, כאילו התעוררתי זה עתה מאפיזודה קשה של אמנזיה.

-"וואלה, את צודקת", אמרתי במבוכת מה והודיתי לה על התזכורת ההיסטורית. "זה היום שבו פלשו גרמניה הנאצית וברית המועצות לפולין"…אבל, גבי, מה נזכרת בזה פתאום? "תהיתי ובה בעת קינאתי בה קצת על שזכרה אירוע היסטורי חשוב כל כך,  ואני לא. בתוך תוכי חשבתי, שאצלי בראש תקוע רק תאריך הכניעה של הנאצים המחורבנים, 8.5.1945, וכל כך למה? משום שבני בכורי שיחיה, נולד בתאריך זה בדיוק, בשנת 1998. ואולי…אולי זה כי אני חושבת רק על דברים טובים, ניסיתי לתרץ לעצמי. וחוצמיזה, מי חושב על תחילת המלחמה הנוראה חוץ מגבי…

ואז סיפרה לי חברתי שבמשך שנים אִמה היתה עומדת בחלון בכל ראשון בספטמבר, מביטה בילדים הצועדים לבית הספר עם תום החופש הגדול, ומזילה דמעה.

"למה?" שאלתי, כאילו צריך הרבה סיבות להזיל דמעה כשמדובר במלחמה הארורה ההיא.

"כי ב- 1.9.1939, ומאותו יום, לא הלכה יותר לבית ספר, ומשם הכול התחיל להידרדר, עד לאובדן כל המשפחה," וגו'.

הבטתי בה בהבנה. כמה ילדים לא הלכו מאז לבית הספר…לכמה אנשים התהפך העולם מאז ונצבע בשחור; לא שחור של לוח כתיבה, אלא שחור של רֹע צרוף.

השיחה הקטנה הובילה אותי, ולו לרגע, אל מחוץ לבועה הקדחתנית של חיי וגרמה לי להבין עד כמה השגרה השבירה ו"מוח ההווה" שלנו משכיח מאתנו לעתים תאריכים או עניינים שמן הראוי לזכור. עכשיו הבנתי קצת יותר למה צריך ימי זיכרון וחגים. הראש שלי מלא וגדוש לא רק בסוגיות מחיי האישיים, שאין בהם רגע דל, אלא גם בזוטות כגון "למה דודו אהרן 'הרווק' בחר דווקא בנטע" או ב"למה רומי וקורל לא זכו במרוץ למיליון" או להבדיל, "אוטוטו 40 שמה למלחמת יום כיפור" ; או "מה יהיה עם ההתקפה האמריקאית על משטר אסד בסוריה" וגם "איך יהיה בחג"… אז לרגע קט פסעתי החוצה מן התבנית האישית, הבנאלית, לאירוע מכונן, אלמותי.

ואפרופו ההתקפה האמריקאית שאולי תתרחש או הרג של אנשים חפים מפשע בגז – שמחזיר אותי בטיל היישר למלחמת העולם השנייה ולשואה – עלתה בדעתי התהייה: האם התקפת הגז של צבא אסד היא ה"ראשון בספטמבר" של סוריה או שמא מדינה זו נמצאת עמוק, עמוק במאפליה של מלחמת להישרדות, שסופה – מי יישורנו?

והאם מישהו יזכור זאת בכלל בעתיד?
ותחשבו על זה…
שלכם,
נטלי שוחט