חייבת ללדת סיפורים אוהבת אנשים, מילים ואת החיים
בכלל, החיים בארץ המופלאה שלנו מבלבלים אותי כל הזמן.
אני מקנאה באנשים שיודעים בוודאות, בעיקר לקראת בחירות: "אני במחנה השמאל" או "אני? מזת'אומרת, בימין". אני ממש לא בטוחה בשום דבר. ראו למשל את המאמר שלי אחרי הבחירות הקודמות "בלבלת הבחירות שלי": http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=25184&blogID=415
לא תאמינו למי הצבעתי…
מצד אחד מאמינה שיכול להיות דו קיום בינינו לבין שכנינו, בעיקר ערביי ישראל, שכן אנחנו די "בסירה אחת", ומצד שני, כל פיגוע וכל מבצע צבאי כזה או אחר, זורק אותי חזק ימינה.
אני מתגוררת מזה 18 שנה ביישוב באזור השרון, המוקף , בין השאר, בשני כפרים ערביים ישראלים גדולים, ויש בו גם חומה, מעין חומת ברלין פלוס גדר הפרדה, עם הרשות הפלסטינית והכפרים חבלֶה (שריג בעברית), וקלקיליה בצד השני.
התרגלתי לדו קיום הנראה בסביבה שלנו בכל מקום: בתחנות הדלק, בסופר, במנקות שבאות ליישובי על מנת לנקות את הבתים, ועוד, ועוד. שלא לדבר על כמה וכמה מסגדים, שקולם נשמע בהתאמה כמעט מושלמת ובמקהלה, 5 פעמים ביום ולפנות בוקר, רעש שהפך עבורי ל"לבן", ולפעמים גם די נעים.
לא פעם נתקלים אצלנו באזור במראות הזויים, כדוגמת שלוח חב"ד שמדליק חנוכייה מדי יום בחנוכה בסופר היישובי, כשסביבו מתגודדים בעיקר…העובדים הערבים של הסופר, ובסיום הברכות מברכים אותו ב"חנוכה שמח", או בהתנפלות המדהימה של שכנינו הערבים על המצות בפסח, כמוצאי שלל רב.
מי שיבוא לאזור שלנו בזמן שגרה, יחשוב שכאן זה פשוט "וגר זאב עם כבש", או משהו בסגנון. הכול על מי מנוחות. שלא לדבר על משפחה ערבית נפלאה ביצרתי עמה קשר משפחתי כמעט במהלך השנים.
אבל אז מגיע פיגוע או "עופרת יצוקה" או "צוק איתן" וטורף את כל הקלפים. המבצע האחרון שבר אותי במיוחד. השנאה, השטנה בינינו נחשפה אז כמו פצע מדמם, ופשוט דוממה את הפעילות הענפה שלי בפייסבוק. גם את גילויי השנאה שלנו כלפיהם לא יכולתי לשאת.
ואז הגיעו שוב ימי שגרה מבורכים, וגם חרדה די משותפת שנקראת האסלאם הקיצוני נוסח דעא"ש, שגם אותם מרתיע, מסתבר, והכל חזר לקדמותו. לפחות על פני השטח.
היום חזרה בתי , תלמידת חטיבת ביניים וחניכה של "האיחוד החקלאי" ממפגש יהודי-ערבי של תנועות נוער, כולה נלהבת ושמחה: "היה כיף, מה זה נהיניתי, הם בדיוק כמונו, וקיבלו אותנו כל כך יפה." שמחתי כמובן לשמוע. מחר עומד להתקיים באזור מגוריי, בשרון, אירוע יוצא דופן, מפגש יהודי-ערבי, בין- יישובי, שבו יפגשו ויהינו ביחד אנשי הישובים היהודים והערבים. מקווה מאוד להיות שם.
אז זהו, זה מבלבל כשאתה נמצא בתוך הקלחת, ולא יושב באיזו עיר מנותקת, כמו מדינת תל אביב ופרבריה, ומדבר בזחיחות על "דו קיום", על "מצבם הקשה של ערביי ישראל", ועל "זכויות העם הפלסטיני", מבלי שאתה נתקל בערבי אחד לרפואה בחיי היום-יום.
אז מה לעשות? למי להצביע? מי צודק? אולי גם הפעם אצביע למפלגה נוסח ש"ס…