בננות - בלוגים / / רונה רמון
כתיבה תמה
  • ורד רובין

    אשתו של צורי. אמא של עמיר ניב יפעת.  אוהבת את ארבעתם אהבת נפש.  קוראת וכותבת מכיתה ב' ועד בכלל ללא הרף. לפרנסתה (ולגודל אושרה) עובדת כספרנית/מידענית במכללת בית ברל למעלה מעשרים שנה.

רונה רמון

 

 
את "יום האישה" (מה זה בכלל?) ביליתי השנה בהיכל התרבות של המועצה האזורית דרום השרון.

אני מספרת לכן על ההרצאה שנשאה שם רונה רמון. אלמנתו של; אמו של.
 
כששמעתי על הרצאה זו נטיית לבי היתה לוותר עליה. חשבתי שזה עומד להיות מעמד נורא מדכא, ואני לא מחפשת מעמדים מדכאים. רונה רמון הצטיירה בדמיוני הכל-ישראלי כדמות אפלה, חוליה בשרשרת הנשים הטרגיות של עמנו למוד הסבל, מין מדיאה מודרנית שנושאת בגאון את יגונה. אישה מסכנה נורא. לא חשבתי שאני רוצה/מסוגלת לשמוע מה יש לה להגיד.
 
אחר כך חשבתי קצת על זה, (ואם להודות על האמת גם עשיתי גוגל) והבנתי שלא. לא מדיאה, לא אבירת דמות היגון. אסופה בשתי חברותי הטובות ג. הפיזיותרפיסטית ור. אחות טיפול נמרץ בבית חולים לילדים, שתיים שיודעות דבר או שתיים על סבל (בעיקר ר. שנפגשת על בסיס קבוע עם ילדים קטנים ותינוקות במצבים מזעזעים, ויותר מכך עם הוריהם המזעזעים לא פחות).
 
ההרצאה לוותה במצגת (מאוד לא מתוחכמת) של תמונות המוקרנות על מסך גדול, כשרונה עומדת לפני המסך ומדברת על פה. המילים חקוקות על לוח ליבה. האולם חשוך ורק אלומת אור דקה מאירה את פניה.
 
השקופית הראשונה: "כעוף החול" "גיבורה בעל כורחה"
 
בדמיוני ראיתי את רונה אישה גדולה וקרה, מרוכזת מאוד בעצמה. אך רונה היא אישה קטנה וחמה וכלל אינה מרוכזת בעצמה.  תחילת ההרצאה בסיפור ילדותה. ילדות בקריית אונו במשפחה של הורים יוצאי טורקיה אשר הגיעו לארץ בני 15 עם עליית הנוער . הם סיפקו לה ולאחיה ילדות חמה ומאושרת. אביה יצא למלחמת ששת הימים וחזר עם מתנה יוצאת דופן  לרונה בת השלוש – "בובת נחום-תקום". הבובה הזו (והטריק האלמותי הסמוי בה) היתה לימים המטפורה של אגדת חייה. רונה בת השלוש ניסתה בכל כוחה להפיל את הבובה על השטיח, אך "נחום תקום", משחקת את המשחק עד הסוף – נופלת וקמה. אין ספק:  זאת בובה מנצחת!
 
 

 

בגיל 22 התאהבו רונה ואילן זה בזו. אילן רמון טייס יפה ותואר  ורב מעללים אשר בשנת 1981 והוא  טייס צעיר נבחר להוביל את להק המטוסים אשר ריסק את הכור האטומי בעיראק. למרות הרעה שבאה ברבות הימים  רונה רואה עצמה ברת מזל מאין כמוה שנישאה לאדם זה אשר באהבתו זכתה והוא הביא אושר עצום לחייה. כל חייהם המשותפים שררה ביניהם אהבה עזה , ובעבור שניהם הן  הקשר הזוגי והן הילדים שהביאו לעולם היו  ללא עוררין  מעל לכל דבר אחר. רוב שנותיהם בארץ עד הנסיעה לארה"ב אופיינו המשפחה בנדידה  מבסיס חיל אויר אחד למשנהו בעקבות אילן.
 
בשנת 1998 היגיעה מארצות הברית ההצעה שאין לסרב לה, והמשפחה יוצאת לשם בעקבות חלום החלל של אילן.  בתם הקטנה נועה היתה אז תינוקת. לרונה לא היה אף פעם ספק שהיא אמורה לתמוך בבעלה וללכת אחריו באשר ילך. הגשמת חלומו בערה בעורקיה לא פחות מאשר בעורקיו. הם משתקעים בארה"ב ושם אט אט מתחזק מאוד הקשר של בני המשפחה היהדות, ועם המדינה. הם מקפידים לציין את כל החגים וימי הזיכרון, ואף משתפים בכך את חבריהם האסטרונאוטים ובני משפחותיהם שמיוצרים לעצמם קהילה קטנה וחזקה, וכן חברי הילדים, יהודים ושאינם יהודים.
ביום השואה הבינלאומי בנם הבכור אסף בן ה- 15 מבין  שרוב תלמידי בית הספר שלו לא לגמרי מבינים מהי השואה. דחוף וחשוב לו להעביר להם את המסר והוא מכין הרצאה בנושא  ונושא אותה באנגלית רהוטה לכאלף תלמידי השכבה שלו.
 
בעקבות אביו מטפח אף אסף חלום משלו על  שמים טיס, וחיל האויר הישראלי.
 
ב- 2003 ה"קולומביה" מתפרקת בחלל ולא משאירה לאיש מנוסעיה סיכוי. כולם אובדים לנצח. רונה מוצאת עצמה מיטלטלת בין טקסים ממלכתיים/רשמיים ולא מגיעה לידי התמודדות עם האסון הנורא שאירע לבעלה ברגעי חייו המאושרים ביותר וניפץ לרסיסים את מה שנראה לה כחיים מושלמים.
 
כשרונה מזכירה את שמו בכל נקודה בהרצאה היא תמיד אומרת משהוא כמו :"אילן יקירי", "אילן האהוב והאוהב", ואיכשהוא זה לא נשמע פתטי.  אין ספק בליבי שמדובר באהבה טהורה מן הסוג היותר נדיר. בשלב הזה אני מתחילה לבכות ואף שתי חברותיי, וכן כל היושבים סביבנו , כולם בוכים. כך עד סוף ההרצאה. אני מסירה את הצעיף ומנסה לספוג לתוכו את דימעותי. אלא שהוא דק מהכיל את דימעותי הערב. אני  פוחדת נורא שגם רונה תכף תתחיל לבכות, וכך יגלוש הערב לפסים תיאטרליים כמעט, אך מסתבר ששוב אני טועה. רונה אינה בוכה .
 
היא שבה לישראל עם ארבעת ילדיה ומחליטה לפנות ללסלי קול' ולהשלים תואר שני בפסיכולוגיה. היא מתמקדת בנושא של טיפול בנפגעי טראומה. בניגוד לרוב המחקרים בנושא היא פונה לכיוון של טיפול דרך צמיחה והתחלה חדשה. היא חוקרת את הנושא ותוך כדי כך גם מטפלת באנשים פוסט- טראומטיים. עד כמה שהבנתי הרעיון הוא לא להתמקד בטראומה/באסון/באובדן – אלא בעתיד, בחיים, בצמיחה מתוך האפר, במה צריך לעשות אדם  עם חייו לאחר הטראומה. לחפש את הטוב, את החשיבה החיובית גם אם מאוד קשה. אפשר אולי לקרוא לכך: "ללמוד מנחום –תקום את הטריק הישן והטוב".  לי זה הזכיר ספר שקראתי לפני כמה שנים "סרטן כנקודת מפנה". ספר של לורנס לה- שאן שיצא בשנת תש"ס בהוצאת אלטרנטיבות. הספר מלמד איך להסתכל על דברים רעים שקורים לנו (סרטן למשל)  בצורה אחרת, הפוכה כמעט.  לא להתקפל ולא להתמוטט אלא לנסות להתרומם גבוה דווקא מן המקומות שעלולים להיות הכי נחותים. הכוונה היא להתרומם אף גבוה יותר מאשר היית קודם לכן. הספר מאוד הרשים אותי בזמנו. אני מניחה שיש לא מעט ספרות באווירה זו, אך כנראה שלא בעברית, ולפי דבריה של רונה רמון, הגישה גם לא מוכרת כשיטת טיפול מובהקת, גם לא אצל מטפלים ברחבי העולם. (אולי משתמשים בזה כחלק מתרפיה, אך לא כשיטה מובנית). היא משלבת במחקרה תיאוריות מוכרות כמו למשל זו של ויקטור פרנקל (פסיכולוג ופילוסוף אקזיסטנציאליסטי המדבר על משמעות החיים בעיקר לאחר השואה, מחבר של ספרים נודעים ביניהם "האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם, דביר 1970), ובנוסף לו עוד פילוסופים ופסיכולוגים שמיכתביהם היא מלקטת.
 
 
רונה מגיעה לתובנה שמה שירים אותה מן השכול, והנקודה ממנה היא עומדת לצמוח היא הילדים שלה. היא מספרת כמה היא מאושרת כעת עם ילדיה המוכשרים והבריאים, הם והמטופלים שלה מהוים כעת הסיבה לחייה. הילדים זקוקים לה חזקה ומעניקה והיא לא מתכוונת לעשות לעצמה שום הנחות בהיזדקקות הזו שלהם, או חלילה  לוותר על השליחות שלה כאמא.
 
לאחר סיום המחקר היא פותחת קליניקה ומתחילה לטפל באנשים נפגעי טראומה.
נראה שהיא מצליחה לאסוף את רסיסי חייה שהתנפצו עם ה"קולומביה" אך שלא כמו אותה חללית שנשאה את בעלה, חייה שלה לא אבדו בחלל.
 
אנו רואים תמונה מבת המצווה של נועה בתה הצעירה. התינוקת שטסה מישראל עם הוריה להגשים את חלומו של אביה. ארבעת  הילדים מקסימים, יפי תואר, תמירים, אוהבים זה את זה. התמונה מאושרת: רונה וילדיה מווקפים בכל עבר בבני משפחה וחברים המחבקים אותם ומאמצים אותם אל ליבם.
 
על המסך תמונת אסף רמון במדי חיל האוויר. חיוך ענק ממלא את האולם.  פניו קורנות טוב לב ושמחה. סביבי קהל רב  נאנק ובוכה. רונה לא מדברת על אסף כלל. אני חושבת שעם מותו של אילן היא השלימה, אך את מותו של אסף היא לא יכולה להכיל, ולכן כמעט ואינה מדברת עליו, ואף נראה שקשה לה להזכיר את שמו. אסף נהרג בטיסת אימונים במטוס F16 ב- 13 בספטמבר 2009. רונה מעדיפה לדבר על ילדיה האחרים, על כך שהיא החליטה להמשיך לנוע הלאה עם החיים בזכותם של  ילדיהם החיים.
בימים אלו שני הבנים בצבא ונועה בת 15.
 
בסיום אנחנו רואים את כדור הארץ כפי שהשתקף לאילן מן הקולומביה. ברקע  ג'ון לנון שר Imagine"", ואחר כך נשמע קולו של אילן המדבר מן החללית. הוא מתאר את המראה  עולם ללא גבולות, עולם יפה להלל. ברגע זה בעודו מתבונן בכדור הארץ הוא בוחר לברך את בני האדם ומאחל להם שידעו לשמור על הכדור שלהם.
 
כעת הקהל הרב עומד על רגליו. האורות נדלקים לאט וסביבי אנשים מתייפחים ומוחאים כפיים במשך דקות ארוכות ללא הפוגה, כמחווה של אהבה. אני מתבוננת ברונה רמון והיא נראית לי נבוכה ממפגן אהבה זה, מודה שוב ושוב לקהל על ההקשבה ועל מחיאות הכפיים.
 
אנחנו נוסעות הביתה. שלושתנו מותשות מבכי ומקור ומן השעה המאוחרת. הצעיפים לחים מדמעות. אני נכנסת הביתה בו כל דריו שקועים בשינה. אני ניגשת לחדר של יפעת ומבחינה שעל הכסא לידה מושלכת תחפושת שהיא הכינה לעצמה למחר לבית הספר: גרבונים שחורים קרועים ומחוררים, וחולצה שחורה קרועה ומחוררת לא פחות. אני אוחזת את הדבר הזה בשתי אצבעות ותוהה מה קרה לה ולי , האם לא  לפני חמש דקות זה היה כשקניתי לה תחפושת של אפרוח/תות/נסיכת בזוקה  והיא היתה כל כך מאושרת איתה?!
 
קשה לי להירדם. מאוחר מדי מכדי לישון.  אני חושבת על כך שאין כמעט אדם שלא הכיר מקרוב מוות . רוב האנשים מתקשים להתרומם אחרי פגישה עם המוות. אולי אפשר לעזור לאנשים כאלו עם טיפול מסוג זה כמו שרונה מדברת עליו. אני נזכרת בשמו של ילד מן השכבה של עמיר שירה כדור בראשו יומיים לאחר גיוסו. אז והיום אני רואה בכך בזבוז נורא. אני חושבת על אחיותיו, על אמא שלו, מרוסקות אל האדמה. חלפו מאז חמש שנים, והן עדיין עמוק באדמה.
 
אני מתפעמת מהכוחות שמצאה רונה רמון בעצמה .האישה על הבמה עם האור הקטן עליה. אישה שלקחה את "נחום תקום" עוד צעד אחד קדימה. היא תמיד תנצח.  אפילו העמידה והדיבור מול קהל כה רב של זרים, הם סוג של ניצחון.
 
אני מחליטה שכבר ממחר בבוקר (בעצם כבר בוקר) אחבק חזק והרבה את בעלי וילדיי, לא אשכח להודות למזלי הטוב, ואומר להם שוב ושוב עד כמה אני אוהבת אותם.
 
 
 
 
 
אמו של אסף
 
רמון. אלמנה מזה שש שנים.
בעלה נמוג אל האטמוספירה בריבוא רסיסים,
בתוך חללית אמריקנית ממוחשבת ומדויקת ויקרה להחריד.
(מה שאומר שתוכו של הארון באדמת נהלל ריק).
 
והעניין הזה עם הברק (שאינו מכה פעמיים)
איך יכולת להיות עד כדי כך נאיבית?
 
חבקי בשארית כוחותייך את ילדייך,
אל תניחי את גורלם בידי איש.
אזקי אותם.
 
אני מתבוננת בתמונתך בעיתון
סיגריה בפיך. פנייך אפורות.
 
האם גם אדוני צבאות/ אלוהים/ אלוקים/ הקדוש-ברוך-הוא/ השם/ אדושם
מתבונן בך יחד איתי?
או שמא אינו קיים כלל?!
ומכאן שגם אינו מתבונן
לא בך ולא בשום דבר אחר?!
 
והעניין הזה עם החלום.
שניהם אבדו אל השמיים, בתוך חלומם,
אז מה?! אין בכך אף לא נימה של נחמה.
אם כך ואם כך מתים המה.
 

 

5 תגובות

  1. ניצה לסמן

    הי ורד,
    הגעתי לפוסט דרך תמר עין, אנחנו חברות בפייסבוק.
    פוסט מרגש ומעודד. שמחה לפגוש אותך פה.
    ניצה עזר עירוני ט'

  2. נטלי שוחט

    ורד,
    כתוב יפה ומרגש. התחברתי במיוחד לשיר
    שכתבת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לורד רובין