זה

אני רוצה לכתוב פוסט שהוא כולו מחווה לשיר "זה" של טל ניצן, שאביא כאן בחיל ורעדה:

 

 

זה / טל ניצן

 

עַכְשָׁו יֵשׁ לְזֶה 

חַיִּים מָמְאִירִים מִשֶׁלוֹ, 

לַיָּדוּעַ וּלָלֹא-יָדוּעַ 

אֵין אֲחִיזָה בּוֹ, 

וְאִם יִכָּבֵשׁ 

יָשׁוּב וְיִפְרֹץ, תָּמִיד 

מְהָרֶס יוֹתֵר, 

לוֹפֵת יוֹתֵר בְּיָד מְדֻמָּה 

אֶת הַגָּרוֹן הֲלֹא-מְדֻמֶּה, 

וְאֵין דָּבָר צָלוּל דָיוֹ 

לְהַפְרִיד בֵּין זֶה 

לְשֵׁאֵינוֹ זֶה. 

לִפְעָמִים אֵין דָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ זֶה.

 

 

לפני זמן מה בסדנת הכתיבה בה אני לומדת, הועבר משוב על אחד משיריי. אחד המשפטים בשיר היה – "הרי אהבתי אותך אהבה סגולה רועדת מלוחה", משפט שנכתב כמחווה לשירו המופלא של נתן זך "שימו לב לסגול הרועד". אחת המשתתפות הגישה לי את הדף עם משוב בכתב ידה. על המשפט הנ"ל הופיעו ההערות הבאות: קו שחור של מחיקה נמתח לאורך המילים "סגולה רועדת מלוחה" ובכתב ידה הערה: 

"זה לא אומר שום דבר".

בהינף קולמוס הופשטתי מן המטאפורות המופשטות שלי ונשארתי עירומת פרוזה ב"אהבתי אותך אהבה". 

 

ברגע הראשון המשוב הזה הצחיק אותי. פריסקופ המשוררת שבתוכי שלח עין זכוכית בוחנת ויש לומר שגם מלאת התנשאות לעבר ההערה הזו. האקט הפנימי לווה בנשיפת אוויר מלאת בוז לאנשים האלה, שלא מבינים כלום בשירה.

 

אבל איזו מחשבה עיקשת מלווה אותי מאז, על הדבר הפלאי הקרוי שירה. הרי שירה מנסה לעשות כל הזמן את הבלתי אפשרי לעשות. שירה מנסה להיות הדבר עצמו, ולא המישהו שכותב על הדבר. היא מנסה להיות רגש, חפץ, תמונה, וכאשר היא מצליחה לעשות זאת היא הופכת להיות כל אלה באמת. ואז, לרגע אחד, אני שוכחת שקראתי שיר. אני הופכת להיות השיר, והשיר הופך להיות אני.

 

וכשהשירה לא מצליחה, היא נשארת מילים. מילים יכולות להיות יפות, מתחנפות, וירטואוזיות, אבל השיר נשאר רק שיר. ואז – 

"זה לא אומר שום דבר". 

אבל אולי לא רק. אני רוצה להתעכב על הכפילות בתוך המשפט: זה לא אומר שום דבר, כלומר- זה אומר הכל. וזה מנסה להכיל בתוכו את העולם כולו ובמקביל להיות הספציפי המדויק ככל האפשר. זאת היומרנות הכמעט בלתי-אפשרית של השירה. להגיד את זה, במילים שאינן זה. 

 

אני חושבת על "זה" של טל ניצן. איך עושים את זה. איך כותבים על הדבר שאין לו מילה במילון ושכל האפשרות לדבר עליו מתקדמת אל השתיקה. אני חושבת על כמה אופטימיות יש ביסוד האפשרות דווקא לכתוב מתוך האֶלֶם. כמה אמונה אמיתית, חזקה מאד, יש במאבק לדייק את הבלתי-ניתן-לדיוק. 

ממש כאילו אפשר.

 

ברגעים כהים במיוחד אני מרגישה שיש "זה" שאי אפשר לכתוב עליו. שאי אפשר לדבר אותו. ואז באה טל ניצן וכותבת אותו, וחותמת במשפט המופלא "לפעמים אין דבר שאינו זה".

וגם כאן, כמו בכל הרגעים בהם הכל מתכסה בנוכחות של חוויה אחת, מזוקקת, מזוככת וזקוקה, הכל הופך אחד. ועל כך אומרת הגמרא את המשפט המופלא "מסוף העולם ועד סופו" – נקודת הסוף שהופכת למעגל שקצוותיו חובקים את העולם כולו, ובאותה מידה נטועים במקום אחד, הווה. ובמקרה זה, אולי גם הווה של סוף. שגם בו מתקיימת הסתירה הפנימית שבין התנועה המתמשכת של ההווה לחד-פעמיות של הסוף.

 

ומחשבה קטנה אחרונה על "לפעמים אין דבר שאינו זה":

בהקשר של השיר- ושל החיים – מזל שרק לפעמים.

ואם מותר להוציא את השיר הזה מהקשרו, אז להסתכל על רגעים שבהם ישנה מעין נוכחות מוחלטת של אהבה, ואז להגיד גם,

שמזל שיש רגעים שאין דבר שאינו "זה". 

 

 

***

לִשְׁאֵלָתך

 

א.

 

אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת אַחַת וּלְתָמִיד בְּוָודַאוּת שֶׁל שָעוֹן מְעוֹרֶר שֶׁאֵין לְזֶה תְּרוּפָה. לֹא בָּעִיר הַזּוֹ 

לֹא בָּאָרֶץ לֹא בָּעוֹלָם, אֲנִי רוֹצָה הַבְטָחָה אִשּׁוּר בִּכְתָב חוֹזֶה מְזוּזָה, אֵין לְזֶה תְּרוּפָה.

אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת שֶׁלֹּא מֵתִים מִזֶּה אֲנִי אַפְסִיק לְחַפֵּשׂ אֲנִי מַבְטִיחָה 

לִהְיוֹת הַנַּשָּׂאִית הֲכִי מְאֻשֶּׁרֶת הֲכִי שְׁקֶטָה

אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת, פַּעַם אַחַת לָלֶכֶת זֶה כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִפְתֹּחַ דֶּלֶת לָרֶדֶת בְּמַדְרֵגוֹת לָלֶכֶת

בְּוָודַאוּת שֶׁל הֲלִיכָה בְּבִטָּחוֹן לַעֲבֹר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל עַצְמִי לְהַנִּיחַ רֶגֶל עַל קַרְקַע בְּטוּחָה שׁוּב תְּהוֹם

 

ב. 

אֲנִי רוֹצָה חִבּוּרֵי הַבְרָגָה. לֹא דֶּבֶק חַם לֹא הַלְחָמָה לֹא מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּשְׁאִיר סִימָן 

 

 

ג. 

קַמְת בְּמִשְׁקָל סְלָעִים 

מְמָאֶנֶת לְהִתְקַדֵּם מִן הַשְּׂמִיכָה

נִרְדֶּמֶת חָלוּפוֹת עִם הַתְּרִיס

בְּלַיְלָה עָפוּ בְּחֶדֶר צִפֳּרִים גְּדוֹלוֹת שְׁחֹרוֹת

הִשְׁאִירוּ לָך כְּנָפַיִם

שֶׁתּוּכְלִי לָחְבּוֹט בְּכֹחַ בָּסוֹרָגִים

 

אַחַר כָּךְ שָׁתִית קָפֶה מְבֹהָל

רָעַדְתְּ קְצָת לְיַד הַתַּנּוּר

עָמַדְתְּ מוּל הַחַלּוֹן וְנִדְמֶה הָיָה שֶׁזֶּה חוֹלֵף.

בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה הָיָה יוֹם שֶׁל רִצְפָּה

כַּמָּה שְׁפָּחוֹת עֵינַיִם

מִרְצָּפוֹת לֹא צָרִיךְ לְהַרְגִּיעַ שֶׁהַכֹּלבְּסֵדֶר

 

חָזַרְתְּ בְּדֶרֶךְ עוֹקֶפֶת

הַכֹּל הָיָה סָגוּר

בָּתִיק נִגְרָרִים אִתָּךְ כְּבָר חֹדֶשׁ חֶשְׁבּוֹנוֹת הַנֶּפֶשׁ

שֶׁגַּם הָעֶרֶב לֹא תַּסְפִּיקִי לְשַׁלֵּם.

 

 

ד.

בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה שוֹקֶטֶת הָהַצָפָה

דָוְוקַא בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה, הֲרֵי אֶפְשָׁר הָיָה

לָחַשוֹב שֶׁיִּהְיֶה אָחֶרֶת

אָבַל בְּעֶצֶם בְּאֹפֶן כְּלָלִי אֶפְשָׁר הָיָה לָחְשׁוֹב שֶׁיִּהְיֶה אָחֶרֶת

אם כִּי לָחְשׁוֹב שֶׁיִּהְיֶה אֵָחֶרֶת הוּא 

מָקוֹר הָהַצָפָה

 

אֶלָא שבִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה הַמִּפְלָס יוֹרֵד אֶל מִתַחָת לְקַו הַחָרַדָה

מָשהוּ מִתְקָרֵב, אִטִּי אָבַל מוּחְלָט

לָבּוֹקֶר הָבַּא.

 

אֶפְשָר לִכְתוֹב מִן הַמָּקוֹם הָבָּהִיר, הֵיכָן שֶׁמְּגָהֶצֶת הַחֶמְלָה 

קְמָטִים בְּעֹמֶק הָבֶּטֶן

אֵפְשָר כִּמְעַט לְאֵהוֹב

לְהַקְשִיב אֵיךְ אֶפְשָׁרוּת הָשַבְּלוּל

מְנִיעָה אֶת הָרֹאשׁ לְכיווּן הָחוּץ

וְהַסְפִּירָלַה נִפְתָחַת וְחוֹזֶרֶת לְאָט אֵל הַקַּו הַיָשָר

וְנִשְכֶּבֶת לָנוּחַ עַל גָּבָּה בַּדֶשֶא

כּיֶלֶד בַּהַפְסָקָה הַגְּדוֹלָה.