אל תחשבי. תהיי, אומר הקול

לפני ארבע שנים פגשתי גבר שהקסים אותי,
פותח לפני דלת נסתרת,
לוקח אותי איתו, ספק באומץ, ספק בלי מחשבה.  

הרחקנו מאוד אל תוך אותם מרחבים.
גילינו פינות קסומות, מעיינות חבויים,
שדות רחבי ידיים, יערות צופני סוד.
כל דרך אליה פנינו שמחה לקראתנו,
חושפת נסתרותיה, מפתה שנוסיף להלך בנתיביה, נ
חצה ימים ונהרות,
נתרחק ונעמיק, נאבד את האפשרות לחזור.

רצינו ללכת לאיבוד. לרגעים הצלחנו,
אבל נקראנו לחזור. 
המציאות רדפה אחרינו, משיגה,
נועצת בנו את טפריה.
לא בוחלת באמצעים. 

אני השתנתי, אתה השתנית, העולם,
רק למראית עין נותר כשהיה.

 לפני ארבע שנים גיליתי מה מסתתר
מאחורי הקיר החסר בארון הבגדים.
גיליתי את המקום בו הנשימה נחטפת,
מזהה גוונים חדשים בקולי.
להכתי מוקסמת בארמון המראות,
בוחנת את השתקפויותיי, שהיו נאות בעיני עד מאוד.  

הדלת הסודית שחשפת נותרה פתוחה, כשהלכת.
המרחבים העצומים שהתגלו לעיני לא גוועו בלכתך,
מחכים שאחזור ואחקור,
אגלה מה מסתתר מאחורי הדברים.

אני לא צריכה להמתין שתשוב ותקח אותי לשם.
המפתחות בידי. 

סביר להניח שאם העולם היה בוחר לנהוג אחרת, אותה אהבה חוטפת נשמה
הייתה נפרטת לפרוטות.
גם אם הייתה שורדת את שדה הקרב,
לא הייתה נמלטת ממגרסת השגרה.
מה שהיה נותר ממנה היו גחלים עשנים
של שקרים ואשמה,
לא מגדלור שאפשר לצעוד לאורו ממרחק. 

האם אפשר כי הדרך הפתלתלה הזאת הביאה אותי,
מבלי לדעת, אל מחוז חפצי –

'לא להיות מאוהבת'
לוחש לי הקול, מרוצה למראה רגלי הנטועות באדמה.
'להיות אהבה'

'אל תחשבי, תהיי'
אומר הקול.