מילים מבקשות להיכתב "צלו של חלום"
אַבְנֵי חָצַץ מַחְשְׁבוֹתַיי
שׂוֹרְטוֹת כַּפּוֹת רַגְלַיי
מַשְׁמִיעוֹת קוֹל פִּצְפּוּץ
כְּשֶׁאֲנִי דּוֹרֶכֶת עֲלֵיהֶן
בִּצְעָדִים מְהִירִים
בַּמָּקוֹם הַכּוֹאֵב
יִצְמַח אוּלַי עוֹר חָדָשׁ
עָבֶה וּמְחֻסְפָּס
יְכַסֶּה עַל מוּרְסַת זִכָּרוֹן
רציתי לומר שבאמת צריך עור עבה.
אבל כמו שכתבת, גם הוא לא מספיק, כיכמו מורסה, או לבה, הזכרון מחכה לדקירה קטנה כדי למצא מקום ולהתפרץ.
נכון, גיורא, והלוואי שאפשר היה לנקות את מורסת הזכרון ולאפשר לה להגליד…
לא תמיד
כדורים טובים
הָרוֹפֵא הִצִּיעַ לִי כַּדּוּרִים טוֹבִים:
לֹא מַרְדִּימִים
לֹא מְמַכְּרִים
לֹא מְזִיקִים.
כָּאֵלֶּה הַמְּעַמְעֲמִים אֶת הַכְּאֵב
מְרַטְּשִׁים אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת
לֹא לָקַחְתִּי
נכון. ולא כל הנוזלים הממלאים את הפצע הם בהכרח מוגלתיים…
(ברגע זה איבדנו כנראה חלק מקוראינו המעודנים…)
הדיון הפצעוני הזה הזכיר לי שאני מכיר פדיקוריסטית מצויינת
ומעבר לזה אני תוהה אם לא ניתן לוותר על השורה האחרונה ולא מטעמי איסטניסטיות אלא מהצורך להשאיר קצת אוויר בין הדימויים
עופר, העיקר שזה מעורר בך זכרונות 🙂
לטעמי, השורה האחרונה משמעותית לשיר משום שאחרת אפשר לטעות ולחשוב שצמיחת עור חדש משמעותה שהפצע הבריא..
שבת שלום נורית
אולי זוהי השיכחה
היא רק מצמיחה עור עבה שמכסה את מורסת הזיכרון ומגן עלינו
השורה הזו כמו שאמרת היא חזקה ומחויבת
תודה דוד. שתהיה לך שבת נפלאה.