בעקבות הכרך כותב ועורך
הכפכפים האלה כבר לא עולים עליה, אבל היא ממשיכה לנעול אותם. בכל קיץ, כשמודיעים בעיתון על פתיחת עונת הרחצה, היא מוציאה אותם מהמגירה התחתונה של ארון הבגדים, נושפת על האבק תוך כדי עצימת עיניים, ושוטפת בכיור ליתר ביטחון. זה עוזר. תמיד יש מישהו שאומר לה תתחדשי והיא, שכבר עומד לה על קצה הלשון להגיד "זה לא חדש", מהנהנת ואומרת תודה, כאילו עשו לה את היום.
פעם הכפכפים האלה באמת היו חדשים. פעם גם העולם סביב נראה הרבה יותר רך מבחוץ. הצגה יומית בקולנוע אסתר, בחופש הגדול של כיתה י', ואחר כך לשבת בכיכר דיזנגוף ולהסתכל על התיירים שחוזרים מהים. למי אכפת שיש חרא של יונים על הספסל אם אפשר לעשות עיניים? היה אפילו אחד, לא גבוה במיוחד ועם תלתלים ומשקפיים כמו של באדי הולי, שהתחיל לדבר אתה. היא הסכימה ללכת אתו לסיבוב אחרי שהוא גמר ללקק את הגלידה. אז מה אם נורית ושוש אמרו לה להיזהר וניסו למשוך אותה בידיים. הן סתם מקנאות ומה הן מבינות מהחיים שלהן. שלא ידאגו, היא תשלח גלויה כשתיסע לגור אתו בארץ אחרת.
אחרי איזה חמישים מטר, ליד החנות של כלי התפירה, הוא נעצר ושאל אם בא לה לבוא לרקוד הערב. היא אמרה שבטח, איזה שאלה, והיתה גאה בעצמה על האנגלית שבפיה אפילו שהיא לא הצליחה לנחש מהמבטא שלו אם הוא אנגלי או אמריקאי. אני אבוא לאסוף אותך, תרשמי לי את הכתובת. היא עשתה את זה, על דף שתלשה מהפנקס הכתום הקטן שתמיד טוב שיש בכיס. היא גם כתבה את מספר הטלפון, שיהיה, ובדקה טוב טוב שלא רשמה בטעות ספרה מיותרת. הוא שלף מסטיק מהכיס וזרק את העטיפה על המדרכה. זה היה אמור להוריד לו נקודות, אבל היא לא אמרה כלום, רק התכופפה כדי להרים את הנייר בעצמה. זה בטח נפל לו בלי ששם לב. הוא נראה מנומס מדי בשביל לעשות דברים כאלה.
שבע בערב. יש עוד כמה שעות עד אז. ההורים בטח ישתוללו מכעס. ומה אם הוא לא יהודי. היא אפילו לא הספיקה לשאול. אולי היא תרוץ לברר? קוראים לו מארק, אבל זה לא אומר שום דבר. האוטובוס היה צפוף נזף בה על כך שהושיטה לו שטר מעט קרוע בצדדים. הראש שלה היה בעננים, שהיא בכלל לא עשתה מזה עניין. מצדה שיצעק עד מחר.
הפטיפון בסלון של ההורים חיכה רק לה. כל כך הרבה תקליטים של מוזיקה קלאסית ורק חמישה תקליטים של פופ. אבא תמיד מעקם את הפרצוף כשהוא רואה את התמונה של חוליו איגלסיאס, אבל מה הוא רוצה ממנה, זה אמא ששומעת אותו. היא עצמה מקשיבה רק לקליף ריצ'רד, דל שאנון, הביטלס, טום ג'ונס ואלביס פרסלי. היה לה גם תקליט של בובי דארין אבל היא נתנה אותו לעירית ועד היום מתחרטת על כך כי אין שום סיכוי שתקבל אותו בחזרה.
יהודה השכן בא לדפוק על הדלת. הוא החמיץ את הפנים, בגופייה ומכנסי פיג'מה, כשתהה אם היא לא יודעת שאסור לעשות רעש בין שתיים לארבע. הדלת נטרקה, בלי כוונה, והוא שוב בא לדפוק עליה. היא הבטיחה שתנמיך ותשים אוזניות, כל דבר, רק שיניח לה לנפשה. מה הוא רוצה ממנה? אין לו משהו יותר טוב לעשות?
בחמישה לשבע היא החזיקה את השפתון מול המראה הקטנה והסדוקה בחדר. רגע אחד היא החליטה לשים, ולו רק שכבה דקה, קטנה ממש. ברגע אחר היא הרגישה שזה יותר מדי בשבילה. היא לא עד כדי כך פרינססה. בדרך החוצה, הכי בשקט שאפשר, שמעה את אמא שואלת מהמטבח "לאן זה?". היא פלטה מיד "לעשות סיבוב" ועוד הספיקה לשמוע את אבא דורש "שלא תשכחי את עצמך" לפני שהמעלית נסגרה.
עשרים דקות היא חיכתה לו מתחת לבית. יכול להיות שהיא רשמה כתובת לא נכונה? אבל היא גם נתנה מספר טלפון. הוא היה מצלצל להודיע שהוא מאחר. ארבעים דקות כבר עברו, וכל רחש או צעדים הקפיצו אותה. מזל שהיא לא יצאה עם נעלי העקב, אלא עם כפכפים. הרגליים היו מתחילות לכאוב והיא לא רוצה לחשוב איזה יבלות היו לה. גם ככה זה לא מתאים לריקודים.
אחרי שעה וחצי היא חזרה לבית. במדרגות, כשמאחוריה האינטרקום פתוח, למקרה שהוא יחפש אותה. המאוורר בסלון לא הפסיק לעבוד. היא היתה מוכנה לעמוד מולו שעות אבל העדיפה ללכת לחדר ולסגור את עצמה על מנעול בלי לצאת לעולם. "מה זה? היית בנשף תחפושות?" אבא בדיוק לקח את העיתון, עם כוס לימונדה, בדרך למרפסת. היה לה ברור שהיא לא היתה צריכה להתאפר. ממילא מארק הזה או איך שלא קוראים לו לא היה שם לב לזה בחושך.