ואתמול אילן ברקוביץ הוסיף וכתב, ועדיה מהרה להעביר לי.

עוד קטע שיר מתוך הספר "תפוחי תוהו" מאת חיה אסתר

לֵדָה חֲדָשָׁה הֵחֵלָּה
גִּלִּיתִי אֶת הָאֱמֶת שֶׁבְּחֶזְיוֹנוֹת הַבָּשָׂר
אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁל "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלֹהַ"
חוֹגֶגֶת תְּשׁוּקוֹת לְהִתְפָּרֵעַ בְּמִלְיַארְדֵי חוּטֵי אַרְגָּמָן
מוֹשַׁחַת עַצְמִי בְּשֶׁמֶן הַמַּמָּשׁ
שָׁקַעְתִּי בַּחֲלוֹמוֹת בְּלִי רָצוֹן לְהִתְעוֹרֵר
כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי מוֹשֶׁכֶת צִי אֳנִיּוֹת בְּקוּרֵי זָהָב שֶׁל בֹּקֶר
גִּבְעוֹת הַתַּאֲוָה הִמְלִיטוּ חֲוָיָה בְּצֶבַע דָּם

אני קצת עושה עוול עם השיר המצורף למעלה, "לדה חדשה החלה", הפותח את ספר השירים התרי-עשר של המשוררת, הציירת ואמנית המיצב, חיה אסתר (ילידת 1941, ירושלים), "תפוחי תוהו" (2013, הוצאת כרמל, עמ' 9), וזאת משום שהבאתי כאן רק את ראשיתו, את הבית הראשון שלו. השיר כולו משתרע על פני לא פחות מארבעה עמודים ו-57 טורי שירה, ומכיל בתוכו לא מעט שיאים, או בלשונה של אסתר, אורגזמות פואטיות. ובכל זאת נדמה כי יש בבית הראשון, כמו בשיר שפורסם כאן אמש, במוצאי השבת, בכדי ללמד משהו על הדרך כאן, היא דרך הבשר והתענוגות של הגוף, מהם מבקשת המשוררת להתעלות אל עולמות אלוה ולהקל בכאבים של חיי היום יום. הציטוט המופיע במהלך הבית הראשון של השיר הוא מתוך ספר איוב, פרק י"ט, פסוק כ"ו. במהלך הפרק מתאר איוב את מר גורלו מפני האל ואסונותיו שניחתו עליו אך למרות זאת הוא נותר איתן באמונתו: "ואני ידעתי גואלי חי ואחרון על-עפר יקום; ואחר עורי ניקפו-זאת ומבשרי אחזה אלוה". לשון אחר, איוב רואה דווקא באמצעות דרך הייסורים את אלוהיו. בסוף השיר הארוך של חיה אסתר, שפותח את הספר בקול תרועה רמה, היא כותבת כך: "ארוכה ומופלאה היא דרך הבשר / פשוטה היא דרך השמחה". בערך "שמחה" בחב"דפדיה (כן, יש דבר כזה) מצאתי כי השמחה בחסידות מובאת כצורך לעבוד את האלוהים מתוך שמחה. בספר תהילים, פרק ק, פסוק ב, נאמר: "עבדו את ה' בשמחה / בואו לפניו ברננה", ואמנם פסוק זה הפך לאחד המשפטים העיקריים של החסידות כולה. כדאי לשים לב בקטע המצוטט למעלה לפסוק השירי "מושחת עצמי בשמן הממש". הוא יכול היה בקלות לגלוש אל הבנאלי, אל המשפט השירי הנדוש והלא מוצלח, אך המצלול העשיר שהוא מכיל מעלה אותו במדרגות למעלה, אל מקום שחיה אסתר קוראת לו "האמת של חזיונות הבשר".