הבלוג של מירי אמנית חומר וכותבת

    סוף סוף מצאתי את העוז והגבורה להתמודד עם מגירות, דלתות סגורות של ארונות שלא נפתחו זמן רב, ארונות עם שפע כלים שאינם בשימוש, רק הקדמיים שבהם, מקומות עמוקים חשוכים, סגורים, במטבח ביתי. למה בגיל 66 בדיוק הגיע העוז, הגיעה הסבלנות והגיעה היכולת לאסוף את תרמילי הג'וקים לדורותיהם, הפתוחים ואלה שעדיין סגורים ומוכנים להסתער על העולם המטבחי, לכשיתפתחו, ויגדלו? המגירות ...

   כשתשבי ליד שולחני – שולחנך שוב,  האם תזכרי את האוכל הטוב והכוונות, או  את השתיקה שנכפתה עלייך,  כשכולם אחזו בראש השולחן?  האם האל הטוב ייתן לך מחסה בתפילותייך אליו? האם תשובי אלי בתי  ואת  אישה ואם   ויש בפיך מילה חדשה או שתיים  שלמדת מבנך הפעוט הנה אני !?                             ...

  דנה עבדה אצלי בסטודיו מספר שנים. בין לבין חלתה בסרטן ואף על פי כן שבה  לסטודיו ויצרה באהבה רבה בחומר. ההומור שלה והאנושיות  בלתי נשכחים למרות שכבר כמה שנים שאיננה כאן. ילדה עירונית מטופחת שהמלחמה אילצה את אביה למוסרה לאיכר פולני כמשרתת קטנה בגיל שמונה. היא היתה צריכה להתפלל לישו-מריה ולהסתיר את מוצאה היהודי כמו העירוני. כשחלתה פעם שאל אותה ...

         כותרת משנה: אבל אני  לא נראה שזהו פרק מסכם וכמו שזה טבעי לי הוא גם התחלה. ייתכן וייכנסו עוד פרקים באמצע שמחשבותיי עליהם עוד לא מוצו, וגם עבודתי איתם. האחרים שהעליתי בפניכם הם נושאים נעולים מבחינתי. הכל מוכן בארגזים לתערוכת היחיד שתתקיים ב2015… כנראה חונכתי לכך אבל צריכה הייתי לתת בקרמיקה שלי ביטוי לצער העולם, המדינה, ...

    השנים האחרונות היו שנים של אסונות טבע שיצרו את התחושה שהארץ מאסה בבני האדם על חוסר זהירותם וגסות ליבם בכל מה שהעניקה להם ועדיין מעניקה. אנו, אלה שהתפילה אינה שגורה על פיהם וליבם משתמשים בחינם, בלי להכיר תודה, בכל המשאבים ומעמיסים על המערכות צריכת יתר וחומרים סוחטי לשד ארץ עד תום. היחס החד צדדי הזה נדמה שהביא לאסונות כמו האסון הגרעיני ...

          אנחנו מנסים להאחז בחושינו ולהבין במוחנו את המופלא מאיתנו. ומה מופלא מאיתנו? כל מה שאיננו מבינים כשאנחנו מנסים להבין ולא רק לחיות את החיים. יש כאלה שחיים את החיים במלוא חושיהם, נשענים עליהם וחווים מה שהם מעניקים להם לטוב או לרע, איזו חיות של חיה. ויש כאלה שעוצרים כל הזמן. זו אני ושואלים ומבררים וכנראה ...

        בתי הצעירה עמדה להתחתן. עולמי התמלא תחרה ותקווה. הכנתי  100פעמוני פורצלן בהטבעת תחרה והצבתי מיצב בגינה. אחר כך חולקו פעמונים לרוב למכיריי ולמכיריה. קניתי מפיות תחרה משומשות מאוד ומוכתמות בשוק הפשפשים, כדי ליצור אובייקטים שעשויים מתחרה ממש , לא רק הטבעה. תחרה טבולה בחומר יציקה פורצלני ושרופה ל1200 מעלות צלזיוס. הקבוצה הראשונה כולה טוהר לבנבן ושמח נוצרה בסביבות החתונה. ...

    חלק א' של פרק 14 כל אביב מזה שנתיים אני מנציחה את החרקים שמסיימים את גלגולם בסטודיו שלי. חשבתי פעם שזו נקמת החרקים לבוא למות דווקא אצלי . אחר כך חשבתי שהם הפסיקו כי לא רצו כזה פרסום וכזו הנצחה . אחר כך חזר האביב וחזרו המתים הקטנים וחזר הצורך לשמר את זכרם . שיידעו שהיינו פה. 2007- 2013 ...

    המאובנים שלי הם גם קיבעון,  קיפאון,  הנצחה וגם האחזות. בטח יש עוד גמים כאלה. אם אני חוקרת את שורשי ההאחזות הזו שלי, אני מבינה שחרדה קיומית מלווה אותי מינקות, חרדת נטישה ותחושת אי היותי נאהבת דיי, כך שכל נטישה נרשמת כהוכחה למה שידעתי תמיד שלא אוהבים אותי. כדי למנוע נטישה, גם של העולם סביבי אני מנציחה אותו, מקבעת, ממש מתה ...

            בוקר אחד התייצבה בסטודיו מיכל המיילדת, היא מיכל בונשטיין חברתי ותלמידתי, עם שקית ניילון שהתבררה כשלייה של תינוק אותו יילדה בלילה שעבר. ההורים נתנו את הסכמתם להביא אותה לאמנית המשוגעת. יש להודות שהפעם עשיתי צעד אחורה בבעתה. מיכל פרשה אותה בבטחון של אותם ידיים שהביאו את תומר לעולם, על משטח בשבילי ואני יצקתי מעליה גבס. ...