הבלוג של מירי אמנית חומר וכותבת
השנה יותר מתמיד נתתי לעצמי לשקוע בסיפורי יום הזכרון. גם יום השואה זכה אצלי השנה לתשומת לב מיוחדת. המצב הבריאותי המתנדנד לכיוון הבראה, יש לקוות, עורר בי צורך להתבונן בפסיעות שאני עושה בחיים. לשים לב למה שמעורר את תשומת ליבי ולנשום את הפגישה.
וביום הזכרון הזה "ראיתי" את בנצי. תמונה וסיפור הסיירת. הסיירת היתה של גדוד 82 ואני השתייכתי לגדוד 9. שני הגדודים ישבו במחנה-נתן. אבל את בנצי היכרתי עוד מ"הריאלי העברי בחיפה". תיכון זה היווה עבורי הכנה מצויינת לתחושת ניכור ובדידות שהיו מנת חלקי אחר כך בצבא. כבת לאב יקה קפדן ונוקשה, כל מסגרת היוותה לגביי איום. בהיותי תלמידה מחוננת רצה אבי לראות בי נחת, ולא שהראיתי סימני שקדנות, ושלחני לריאלי. פסגת החלומות של ההורים דאז. הילדים מה הבינו? הם רצו להיות ביחד. ואני שלא הייתי הכי הכי חברותית בכל זאת הצטערתי על הניתוק מחברי ילדותי, שהלכו ל"חוגים" בחיפה. כך הגעתי לריאלי. אבל מה שילם את בית הספר הפרטי היוקרתי הזה? פיצוייו של אבי מגרמניה. הוא קיבל אותם על אובדן לימודיו ומימן את שלי. ואני כפויית טובה שכמותי במסגרת נוקשה שסיסמתה היתה " והצנע לכת" ושפתה העברית התנגנה בקצב גרמני עד נאצי,לא הייתי מאושרת.
ההורים שלי ואולי עוד כמותם אז, מקווה שלא רבים מידי לא ידעו להקשיב להמיית הלב הבוכה של ילדתם. ואבי הרי מיטב כספו השקיע בלימודיי ואני…בוכה.
שוב בגלל האמביציה המוגזמת של אבי למדתי בביולוגית כשלכל המורים היה ברור שספרות היא הכיוון שלי,אבל לא, אבא רצה שאהיה רופאת חיות , וטרינרית . מזל אחד היה לי שרצונותיו היו כל כך מופרכים ושטלתנותו היתה כל כך לא מתוחכמת, שמצאתי את דרכי לאמנות . לא לפני שסבלתי סבל רב שנים עם תחושה שאני פשוט ילדה רעה, שלא עושה מה שאבא תיכנן עבורה והשקיע את פרוטותיו המעטות (באמת) בה.
הריאלי העברי בחיפה אכן היה בית ספר נוקשה , אבל חלק מהמורים היו לי בו לנחמה. הם קלטו את נפשי הרגישה ותמכו. לא כן התלמידים שהיו רובם חברי הצופים והיו פשוט חבר'ה. אני לא הייתי אחת מהחברה. גרתי בשכונה מחוץ לכרמל – גבעת נשר. תנועת הנוער שלי היתה הנוער העובד והלומד וחבריי היו בני נשר. מגמת הלימוד היתה קשה לי שהרי אני טיפוס הומניסטי במהותי. חבורת התלמידים לא היו חבריי, אני לא הייתי קלת תנועה ומזג, ובית הספר במהותו היה נוקשה. ארבע שנים כמעט מבוזבזות. אבל קרן אור אחת אמיתית היתה שם- בנצי, בנצי צור! אחד מהחברה, מצחיקן טוב לב, לא מתנשא, נדיב ועם זאת אחד מהגרעין של החברה שלו. הוא ראה אותי, לא הייתי שקופה לו, ואני הייתי נושאת עיני אליו לכיוונון. בשקט כזה , בלי התאהבות נוראה רק תחושה של אמון. כשאני חושבת שבאמת הייתי טיפוס די קודר, היה צריך להיות בנצי כזה בשביל להעלות חיוך על פניי. כמובן שהיתה לי את חברתי הטובה היחידה נעמי גולדשמיט, אחרת איך בכלל אפשר לצלוח קסרקטין שכזה. אבל כאן רציתי להעלות את זכרו של בנצי כי…הוא נהרג במלחמת ששת הימים בג'ירדי עם עוד 16 לוחמי הסיירת חבריו, וכשזה נודע לי משהו התערער בי, כמו שקורה לכל אחד ואחת שמכיר מישהו ש"היה" ואיננו, מוקדם מידי.
השנה כאמור כשאני מאטה את צעדי ומתבוננת ומקשיבה בעקבות ניתוח שעברתי ושעורר בי את המחשבה המפתיעה שאינני בת אלמוות, חיפשתי בטלויזיה את שמו ברשימת הנופלים ואחר כך הגיע סרט שהוקדש לסיירת. אם אני לא טועה, הסיירת של חטיבה 7 והמפקד של כולנו היה גורודיש המפלצתי.
לפתע בתוך תאור סיפור הלחימה עלה שמו של בנצי על ידי מפקד הסיירת הזכור עלי כאדם של ממש-אורי אור, והוא אמר "בנצי", ולא שמעתי באיזה הקשר אבל בקולו שמעתי את הגעגוע. ואחר כך כשחבריו הזכירו את הג'יפ או אולי קומנדקר שהופגז על ידי תותח והרג אותם בג'ירדי באחת, אמרו כל אלה שנותרו את השמות , אבל, כשאמרו בנצי, הרגשתי כאילו הם אומרים את שמו, בקול אחר ובגעגועים.
בזמן השרות הצבאי שלקראת סיומו פרצה מלחמת ששת הימים פגשתי את בנצי במקלחות של הבנות אצלינו בגדוד. הוא וחבריו באו לבקש מקלחת חמה. מתוקף מגדרי הנשי הפכתי לשומרת שלהם למקלחת משובחת של פעם. אני לא בטוחה שלא עשו זאת עוד פעמים רבות, אני לפחות שמחתי על ההזדמנות. אחרי המלחמה כשעוד באתי לפגישות הפלצניות של הריאלי, ביקשה ממני המורה לספרות, שכן ידעה להעריך את יכולותיי לכתוב ולהקריא דברים לזכרו. כמו עכשיו שאני כותבת , אני מנסה לתפוס במילים את החיוך , השובבות וטוב הלב והעוד שאי אפשר בכלל…היא ביקשה ממני לא לספר על המקלחת, מה שהכעיס אותי מאוד.
את הוריו העדינים פגשתי פעם אחת. לא הייתי מהחברה לא היכרתי אותו מקרוב, והייתי עצובה מאוד. הם נראו לי כמי שאין כוחם רב להמשיך. ההורים שלנו אז אם לא היו ילידי הארץ, היו ברובם ניצולי הגירה או שואה והילדים היו כל חייהם. לא שבתי אליהם. עכשיו כשהחלטתי שאני מוכרחה להעלות את שמו לאינטרנט, מצאתי הרבה פחות עקבות מפעם. הגוגל כנראה לאט לאט מוריד דפים. עדיין מצאתי את שמו ברשימת נופלי הריאלי.
כשהמחזור שסיים את הריאלי הגיע לגיל 60 קיימו החברה פגישה בקיסריה(!). כמו לשום פגישת מחזור גם הפעם אמרתי לא,למרות המשלחות שהגיעו אלי לשכנעני לבוא. מקלקלת הרמוניית חבר'ה שכמותי. ככשאלו למה אמרתי " כי היה לי רע בריאלי" וכשאמרו "אבל החברה" אמרתי גם לא " החברה". ולעצמי אני תמיד אומרת "חוץ מבנצי"
אני מעלה תמונה של בנצי כפי שהופיעה בתמונת המחזור,חולצה לבנה, רצינות שכזו. אבל היא לא.
.jpg)
מירי את כותבת באופן רגיש כל כך ובכשרון רב העלית את דמותו המקסימה של בנצי לנגד עיני, די להביט בעיניו.
לפעמים אני חושבת שרק בשביל הרגעים האלה טובים ימי הזיכרון הממלכתיים, כאילו זיכרון הוא משהו ממלכתי. ומאידך השנה ממש היה לי קשה בלעדיהם. ותודה שאת מעלה את זה אחרי יום הזיכרון. זה גם הירהור שעובר בי. כמה אנחנו באמת יכולים להכיל מהיגון הזה ביום אחד.
מירי, כתבת כל כך יפה ורגיש ואמיתי. מהמקום של הלב ללא תחפושות. מאד מאד אהבתי לקרוא את כתיבתך. תהי בריאה יקירתי
מה שכתבתי נוסף כדף לגוגל,ובינתיים מצאתי עוד http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=46738
ותודה יקיריי על הקריאה
מירי , נפש אחות – לאט לאט מתבררים הפרטים. את ואני אומנם לא אותה קומה, לא אותה בלורית שיער ואפילו לא אותו מיגדר – אך שנינו מאותו הכפר כלומר בוגרי בית הספר הריאלי העברי. וכמוני כמוך, שנאתי את המוסד בו נכלאה נפשי נאנסה ונכבשה משך ארבע שנים.
אני בוגר מחזור מ"ח שסיים ב1967 . נראה לי שאת סיימת שנה או שנתיים לפני. בכל מקרה את פניו של בנצי אני זוכר מחצר בית הספר בהפסקות.
אשר לפגישות מחזור, את יכולה להתייחס אליהן כאל מפגש ניצולים. אצלנו הן נערכות אחת לעשר שנים
כתבת נפלא ברגישות ובכנות רבה, מירי
וכאילו סיפרת את הסיפור של כולנו
אני אוהב לקרוא אותך כי לא משנה במה את נוגעת, את מאירה את הצד האנושי.
מירי, כיף לקרוא אותך ואת זוויות הראיה המיוחדות לך.
תודה מירי – התעשרתי.
I often times try to evaluate memories, especially nostalgic ones, in my life – trying to understand why they come up for me. Life changes always do that to me. I recently thought of my child that changes daily in front of me. There is a "Memorial Day" for me about that almost daily, as if I'm losing my kid in one way and re-gaining him as another – a daily process of letting go, acknowledging death and re-birth. There is a tender and painful beauty about it that moves me deeply.
Thank you for your words. I especially felt as your "brother in arms" when it came to the criticism of the "Reali". Like you I tend to hate what that institution did to my creative soul, and to it glorifying militarism as an important personal goal. Oh, well…
Love you!! Be well, my dear!!
מרגש מירי, וכתוב ברגישות, ובפיכחון. החלמה שלמה ומהירה,
מירי יקרה, מקווה שהחלמת כראוי מן הטיפול הרפואי ושהינך בקו הבריאות. הזיכרון שהעלת על ילדותך בריאלי [אני בכי"ח] חיפה, העלה בי מחרוזת זכרונות, לא כולם טובים.
צר לי שדרכינו לא נפגשו אז, היה נוצר קשר. פשוט לא היכרתי הרבה אנשים עדינים והסתגרתי בין ספרים. עד ש…
טוב, תודה על הזיכרון החשוב שהעלית.
ריגשת אותי.
נוגע ללב בפשטות ובבהירות.
מקוה שאת מרגישה כבר טוב יותר.
שבת שלום,
יעל
תודה חברה.
נכון אני צעירה מעט יותר ולי יש בועז שכזה..
אבל הנגיעה שלך נעשתהישרללבבי..
לפעמים אני חושבת (בעיקר בשל הזמן שעבר) האם היתה לי הילדות ההיא והאם באמת הכרתי אדם כזה והאם בכלל אפשר להמשיך ולשאת אובדן ברעננות כזו שמתחת לכול משא השנים והמלחמות שאחרי..
בועז של חיי היה בוגר ממני בשנה וכנערה בישנית נשאתי אליו את העינים.. ביחוד כשהפך מחבר למשחק לאדם שלם.
איך אפשר שנער בן 19 ניחן באותה שלמות בוגרת בזמן שלי לקח כול כך הרבה זמן להבשיל..
ואולי רק מזוית הראיה הזו של צעירה יותר נדמה היה לי כשלם.
הדור ההוא והארץ ההיא כבר מתפוררת ונמוגה ואד הזיכרון נשאר בהיר בגעגועים..
מירי,מזה זמן ב שאני צופה בעבודותייך המועלות באתר הקרמיקה,ולא מגיבה ,מתרשמת אבל לא מוצאת את המילים הנכונות.
הפעם קראתי והדמעות עולות ומציפות את העיניים.
ניכר בדברייך המשא הכבד שאיתו את מתהלכת יום יום.
מאחלת לך המשך יצירה פורה ,מאחלת לך יצירה ממקום של שמחה גדולה בלב. וכמובן הרבה בריאות.שלגי